לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


קבלו אותו במחיאות קביים סוערות
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2003

פרק 12 - צה"ל זורק אותך, מותק


 

באמת שאני לא מבין את צה"ל. שלוש שנים הייתי איתו יום-יום כחייל למופת. ישבתי אצלו במשרד בקריה, שיחקתי "טטריס" וסוליטייר על המחשב שלו, אכלתי את האוכל שהוא נתן לי, שתיתי את הקפה שלו, למרות שלא היה טעים, והכול - באהבה.

 

וצה"ל היה מאוהב בי: אחרי שעזבתי אותו הוא שלח לי מכתבים שאני אבוא לבקר אותו במילואים; פעם בחודשיים הוא שלח לי טופס לעדכון הפרטים שלי, כדי שיידע איפה למצוא אותי בעת צרה; כשלא מילאתי את הטופס בזמן הוא התקשר לשאול למה ובבקשה לשלוח בחזרה. רק שתדע, ווקמן היקר, שצה"ל אוהב אותך ורוצה אותך.

 

עד שזה הגיע לוועדה הרפואית. פתאום הוא לא אוהב אותי יותר, פתאום אני לא מתאים לו יותר. למה? נחשו לבד.

 

נכנסתי לוועדה. מולי ישבו רופאה אחת בלבוש אזרחי ועוד רופא צבאי שמנמן בדרגת סרן. הם ניגשו ישר לעניין, בלי שהיות מיותרות: "טוב, ווקמן, עקב המצב שלך לא נוכל להשאיר אותך בצה"ל, ואתה תשוחרר  עם סעיף 21".

ככה נעצו לי את הסכין, ישר בתוך הלב, בלי רחמים.

הרופאה המשיכה: "עכשיו, ברור לך שלא מדובר בסעיף 21 נפשי, אלא רפואי, כן?"

 

בטח רפואי. בנאדם על כסא גלגלים זה לא ברמה של צה"ל. צה"ל רוצה רק אנשים בריאים, נכון? נו בסדר, אז אני לא יכול ממש ללכת. או לירות. או להחזיק עט. או חותמת. אז זאת סיבה לזרוק אותי ככה? עם 21? היא אפילו לא נתנה לי את הרוטינה של "זה לא אתה, זה אני". זה אתה! אתה! אתה!

 

שתי חותמות- טק! טק! גמרו את הסיפור. היא נתנה לי טופס עלוב ואמרה: "את העותק הלבן תשמור לעצמך, ואת העותק הורוד תן למש"קית הקישור בחוץ". לקחתי, יצאתי והגשתי למש"קית את העותק הורוד, כמו שאמרו לי. כי אני ממלא פקודות עד הסוף, גם כשכואב.

 

והמש"קית? היא לקחה את הטופס, נתנה לי תלוש על שירות מילואים חד-יומי, לקחה את התיק שלה והלכה.

 

וזהו.

 

זהו? זאת התודה שלכם אחרי כל השנים? אחרי כל מה שנתתי? תלוש על חד-יומי? זה מה שמגיע לי?!

 

אז אני לא אומר שביקשתי מצעד של דגלנים עם תזמורת צה"ל ברחבת החר"פ, או איזה מטס של חיל האוויר בשמי צריפין, כן? (אני יודע שחיל האוויר בקיצוצים). אבל משהו? איזה עט מוזהב עם הקדשה, איזו תעודה ממוסגרת, או פסלון הוקרה עם חריטה. אפילו זר פרחים היה עושה את העבודה, בחיי. אבל ככה?

 

אבל אני לא אמרתי כלום. בלעתי את העלבון שלי בשקט. כי אני יודע שברגע שהסורים יתקפו בצפון, למי צה"ל יתקשר דבר ראשון? אליי, כמובן. הוא יתחנן "בבקשה, ווקמן, תחזור! הסורים על הגדר! מישהו חייב ללכת לשק"ם להביא ופלות ובורקסים לקצינים בחמ"ל!".

 

ואני אשב לי בבית על העגלה עם כוס יין אדום ופרופיל 21, אלעס להם ופלות ישר לתוך השפופרת ואזמזם בשקט:

"בשתיים, שתיים ושלושים (טטם טטם טטם טם)

 נכנסנו דרך הטרשים (טטם טטם טטם),

 לשדה האש והמוקשים (טטם טטם טטם)

 של גבעת התחמו-או-שת..."

 

טטם טטם טטם טם טם...    

נכתב על ידי , 9/9/2003 21:54   בקטגוריות בנימה אישית  
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נגב ב-30/9/2004 08:35



52,281
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwalkman אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על walkman ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)