"תראי אמא, בלי ידיים!"

החיים ללא תחושה בכפות הידיים היא מתסכלת במידת מה. יש שיאמרו מתסכלת מאוד. כמובן שישנם יתרונות לא מבוטלים, כמו האפשרות לאחוז בנונשלנטיות פיתה רותחת שזה עתה יצאה מן הטוסטר, בעוד האחרים נושפים על הפיתות שלהם המקפצצות בידיהם (זאת כמובן בהנחה שהצלחתי לאחוז בכלל את הפיתה בידי מלכתחילה).

לעומת זאת, אותו יתרון הופך לחיסרון אם אני נוטל את ידיי במים חמים מדי, ורק האודם החשוד שמופיע עליהם יחד עם האדים המיתמרים מהם מאותתים לי שמשהו כאן אינו כשורה.

אך בשקילה אובייקטיבית, אם מעמידים מול הפיתה הרותחת מחד, פעולות אזוטריות יומיומיות כמו למשל: כתיבה, הדפסה, שימוש בשלט, בפלאפון, הלבשה, רחצה או אכילה מאידך, נראה שבסך הכול הכולל הכף נוטה יותר לכיוון החסרונות מאשר היתרונות. אך זו רק דעתי, כמובן.

ייאמר לזכות בית לוינשטיין ולעוסקים בשיקום בכלל, שהפטנטים והמכשירים הקיימים והמאולתרים העומדים לרשות נטולי ידיים שכמותי לשם ביצוע כל אותן מטלות שוליות הנ"ל הם מרשימים בכמותם וגאוניים בפשטותם, ורק בזכותם אני מקליד שורות אלה וגם מסוגל לאכול מבלי שיוגש לי המזון לפֶה בשיטת ה"א-וי-רון" הזכורה לטוב. ועל כך תבוא עליהם הברכה.

לא תמיד היה מצבי כך. האמת היא, שעד לפני מספר חודשים עוד הקשתי על המקלדת בעוז בעשר אצבעותיי וחתכתי את מזוני בסכין ומזלג, אך פני הדברים השתנו בחודש ינואר האחרון בעת שעברתי ניתוח בבית החולים איכילוב (לא ניתוח רציני, בסך הכול הוציאו לי שמונה גידולים שלחצו לי על עמוד השדרה).

בחדר הניתוח עוד התלוצצתי עם הרופא המרדים בעת שהציג בפניי חלק מהצוות רב המשתתפים שיהיה אחראי על שלומי בשמונה השעות הקרובות (ניסיתי לזכור את הפנים והשמות שלהם, כדי שאדע את מי לתבוע במידת הצורך). אז הונחה על פניי מסיכה, ספרתי עד חצי ואז שקעתי בתוך אפילה ונעלמתי. פייד אאוט.

...

פייד אין. התעוררתי בטיפול נמרץ, מטושטש לגמרי. אוי אלוהים! הרגשתי כאילו עדר של מסמרים קודח לי מאחורי הראש. בקצה הזרועות שלי, במקום בו ממוקמות הידיים הרגשתי כאילו מחוברים שני סלעים. ראיתי את הידיים מולי, אך הן ניתלו באוויר כמו לא שייכות לגוף. ניסיתי לצעוק, אך הצעקה נבלמה באמצע הגרון בשל צינור ההנשמה שהיה נעוץ בו. התחלתי לנופף בזרועותיי בהיסטריה, בעיניים מבועתות. הוריי, שניצבו מעל מיטתי לא הבינו מה אני מנסה להגיד, והחלו לשחק איתי משחקי ניחושים:

- זה הראש? הראש כואב?

- (מהנהן: כן, אבל לא! לא זה!)

- הידיים?

- (כן!! הידיים!!)

- הידיים כואבות?

- (לא! לא כואבות!)

- אתה לא מרגיש את הידיים?!

- (כן! כן! כן! לעזאזל!!!)

הייתי נסער, הייתי מבועת, הייתי מתוסכל. אף אחד לא הכין אותי לזה. או שכן הכינו ואני פשוט לא הבנתי. אימי עמדה שם, מנסה שלא לבכות בנוכחותי. אבי ניסה להשרות את האווירה הרגועה, כרגיל. אין לי ידיים! אין לי ידיים! תנו לי את הידיים שלי, קיבינימט!

אני נרדם ומתעורר חליפות. המחשבות טסות בראש, המוח לא מסוגל לקלוט מה התרחש פה. אני רואה את הידיים שלי מולי באוויר. הנה אני מרים אותן. למה הן נופלות כל הזמן? למה הן כל כך כבדות? למה למה למה אני לא מרגיש אותן? באיזשהו שלב אני חש ששולפים מתוכי את הצינור הנורא מהגרון והמשפט הראשון שמשתחרר לי מהפה הוא: "אני לא מרגיש את הידיים שלי!"

אימי ניגשת אליי, מסבירה לי מה התרחש בניתוח. הוציאו את הגידולים. הם לחצו ממש חזק על עמוד השדרה, הם כמעט נגעו בחוט עצמו. היית בסכנת חיים. אבל אתה יודע שהגידולים האלה גדלו על שורשי העצבים, אתה יודע את זה. אז הוציאו גם את העצבים יחד עם הגידולים. הרופא אמר שהניתוח הזה הציל אותך.

יופי שהוא הציל אותי, אבל מה עם הידיים? מה יהיה עכשיו? זה תמיד יהיה ככה? זה חוזר מתישהו?! תסבירו לי מה קורה!

הוריי ואחיי מתחלפים ביניהם כל כמה דקות. אסור יותר משניים ביחד ליד המיטה בטיפול נמרץ. הרופא מגיע, בודק אותי. מבקש שאני אלחץ לו את היד, להזיז את האצבעות. אני לא מצליח. 'באיזו אצבע אני נוגע עכשיו?'. 'לא יודע'. כולם מציפים אותו בשאלות, אבל אין לו תשובות ברורות. הוא דווקא אופטימי ומרוצה ממצב הידיים שלי. ממה בדיוק הוא מרוצה?

שוב אני נרדם ושוב אני מתעורר. אני פוקח את עיניי ורואה את אימי לידי, מלטפת לי את היד. אפילו לא הרגשתי שהיא שם. 'אה, את פה?'. מסתבר שהיא עמדה שם כבר עשר דקות ככה ולא הרגשתי. היא לא מאמינה.

במקום צינור ההנשמה יש לי על הפנים עכשיו מסיכת חמצן השולחת אוויר קר אל ריאותיי. קר מאוד. בהשפעת ההרדמה נדמה לי שיש חלון פתוח בקיר מעל ראשי. אני לא מבין למה לא סוגרים אותו.

אחרי מספר שעות שולחים את משפחתי הביתה, ומודיעים להם שיבואו מחר בבוקר, אבל לא לפני עשר וחצי. אז התחיל הלילה הארוך בחיי.

...

שכבתי שם על המיטה, מטושטש, מבולבל ומפוחד. הצווארון האדום על צווארי לחץ על ראשי. חשתי כאילו קודחים חורים בתוך הגולגולת שלי ועוד רגע היא תתפוצץ, ולא יכולתי לעשות דבר בעניין. אורות הפלורוסנט דלקו כל הלילה מעליי, מליון מכשירים צפצפו ליד מיטתי וליד המיטות האחרות בקצב מטריף דעת, מד לחץ-הדם על זרועי נדלק ומדד כל מספר דקות, האחיות והרופאים דיברו ביניהם בקול רם, הרדיו דלק והשמיע את גלגל"צ; ניסיתי לעקוב אחרי השעה לפי מהדורות החדשות אבל לא הצלחתי לשמוע. מהדורה רדפה מהדורה והבוקר סירב להגיע. שרית חדד שרה שוב ושוב "תן לנו לחיות היום מהתחלה / תן לנו מהתחלה ועד הסוף / ואז תראה איך שאני הולך / יפה בתלם והולך / והולך, והולך, והולך..."

אני שקעתי שוב ושוב בהזיות: בדמיוני ראיתי את ראשיהם של אנשים שונים - חברים, משפחה, אחיות – כשהם צפים באוויר בחשיכה כמו בלונים. הראשים האירו כמו נורות, וכולם היו בצורות מוזרות – מוארכות, מנופחות, מצומקות. כשהתעוררתי מההזיות מייד שאלתי את האחיות מה השעה ושקעתי חזרה. הזמן לא זז. השפתיים שלי היו יבשות והייתי צמא. האחות הרטיבה את שפתיי עם ספוגית קטנה. ניסיתי ללקט כמה טיפות מים אל תוך פי. ביקשתי שיזיזו לי קצת את הצווארון, או את הראש – רק לשחרר מהלחץ הנורא הזה. ביקשתי שיכבו את האורות, שיפסיקו את הצפצופים, שיפסיקו לדבר כל הזמן. ביקשתי להיעלם.

הייתי עדיין בשלב ההכחשה. איכשהו חשבתי שאולי, כשתפוג השפעת ההרדמה הכול ישוב לקדמותו. כך שכנעתי את עצמי, או לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי. הכול נראה כמו איזה סרט הזוי והתקשיתי להאמין שמדובר במציאות מבהילה. המציאות המבהילה שלי.

...

הבוקר הגיע לבסוף והביא עימו את הבשורה: מותר לי לשתות. האחות לקחה מזרק וטפטפה 5 מ"ל של מים לתוך פי. זה הספיק לי. כל הצמא והיובש הנורא בפה באו לקיצם עם 5 מ"ל של מים. גם הורידו לי את מסיכת החמצן מהפנים. אני יכול לנשום לבד. ההורים שלי עוד לא הגיעו. אמרו להם לא להגיע לפני עשר וחצי. ובכל זאת, בכל פעם שדלת החדר נפתחה הצצתי לראות האם זה הם. כעסתי שהם לא באים.

הרופאים הגיעו לסיבוב הבוקר ובדקו שוב את ידיי. האחות הראשית ביקרה אותי. גם הפיזיותרפיסטית באה לבחון מה מצבי. בסוף גם ההורים הגיעו. הם היו שם כבר חצי שעה קודם אבל לא נתנו להם להיכנס. הו, כמה שמחתי לראות אותם.

בצהריים העבירו אותי מהטיפול נמרץ למחלקה. סוף סוף יכלו כולם להתכנס סביבי, ואני סוף סוף יכולתי לפרוץ בבכי. אז גם הגיע הזמן להתחיל להתמודד עם המצב החדש.

(המשך יבוא...)