עם החזרה למחלקה עלתה השאלה הבלתי נמנעת: 'ומה עכשיו?'. עוד ימים רבים נכונו לי באיכילוב, בבית לוינשטיין ובחיים בכלל, אך באותו הרגע נראה לי שהמשימה המיידית שעמדה בפניי הייתה להתייפח בקולי קולות ולקונן על מר גורלי. איכשהו זה נראה לי מתבקש.

את המשימה (שארכה מספר שעות) ביצעתי, כמובן, בהצטיינות יתירה, ואחריה נותרתי עם ההתמודדות המעשית עם המטלות היומיומיות, כשבראש ובראשונה עמד עניין האוכל:

"אין ידיים – יש עוגיות"

בית החולים איכילוב, כשאר בתי החולים, אינו ידוע בזכות החוויות הקולינאריות שהוא מציע.  על כן, על מנת לאכול ולהתחזק, היה עליי למצוא מקורות הזנה חלופיים מחוץ לבית החולים. כאן התגייסה משפחתי הנאמנה בחיפוש אחר תוספי תזונה, ורקחה מיני תבשילים תוצרת בית והלעיטה אותי בשלל מאפים מתוקים מן התנור ומן המפעל כעוגות שוקולד, עוגיות קינמון ועוגיות צ'וקולט-צ'יפ-קוקיז מופלאות.

הבעיה החלה כשניסיתי ממש לאכול מן העוגיות: במאמץ רב הונחה העוגייה הראשונה בין אצבעותיי, והיא מצידה מיהרה ליפול מייד חזרה על בטני. לאחר מספר ניסיונות סרק נוספים עלה בידי לאחוז בעוגייה הנכספת; הנפתי את ידי אל על במטרה להביאה אל פי, אך כפוית טובה זו התרסקה, יחד עם העוגייה, כטייס קמיקאזה, ישר בפניי המופתעות והביאה לצד התסכול והאכזבה גם פרצי צחוק בלתי נמנעים מצד הנוכחים.

הניסיונות הבאים לא היו מוצלחים יותר. העוגיות עלו מבסיס ההמראה, ובניגוד לפקודה הישירה שקיבלו, שבו והטיחו עצמן בפניי, מותירות רסיסי צ'וקולט-צ'יפ מסביב, כשרק הצווארון שהרכבתי משמש כחומת מגן בין העוגייה האכזרית לגרוגרתי.

לאחר משטר אימונים מפרך הצלחתי להחדיר משמעת בידיי הסוררות, ולהביא אותן לידי ביצועים ניאותים. הייתי ההצגה הטובה ביותר במחלקה. כולם באו לצפות ב"מופע של ווקמן ועוגיות הפרא": כאשר העוגייה נחתה בפי זכיתי במחיאות כפיים וקריאות עידוד. אף אני עודדתי ומחאתי כפיים לעצמי ככלב ים קשיש. כאשר היד החליטה לחזור לסורה ולהכות בי זכיתי לגיחוכים מוחנקים של הקהל ולטפיחות "זה לא נורא" על כתפי. תודה רבה, באמת אין צורך.

"כוננות מתמדת"

הייתי תלוי לגמרי באחרים. שכבתי רוב היום במיטה, מוקף בשש-שבע כריות שעטפו אותי מכל עבר. לא הייתי מסוגל לאכול בעצמי, להתהפך במיטה בעצמי, ולמעשה לא יכולתי לעשות שום דבר בעצמי, מלבד לקטר. מה שמזכיר לי את היום ההיסטורי בו אימי נכנסה לחדר והודעתי לה חגיגית שהצלחתי (שימו לב!) לגרד לעצמי באף. מייד יצאה לדרך שרשרת טלפונים ואימיילים לסבתא ולדודה, לרופאים, לחברים ולנשיא ארה"ב בזו הלשון: "ווקמן גירד לעצמו באף!! הכינו את בקבוקי השמפנייה!". הברכות והאיחולים על ההתקדמות המטאורית שלי לא איחרו לבוא ורסיטל הפסנתר שלי נראה כמו רק עניין של זמן. תהיתי מה תהיינה התגובות כשאצליח לגרד במקומות אחרים.

אך התלות לא התבטאה רק בגירודים והאכלה בכפית: לא יכולתי לצלצל בפעמון הקריאה לאחיות. גם כשהניחו את הפעמון ממש בתוך ידי, גם כשהדביקו אותו למעקה המיטה. הבעיה הורגשה ביתר שאת בשל העובדה שרציתי לצלצל בכל חצי שעה כדי שיהפכו אותי מהצד לגב ולהיפך.

משום כך הוחלט בקרב המשפחה שבנוסף לשהייה הקבועה ליד מיטתי בשעות היום, תופעל גם תורנות שינה במשך הלילה: בכל פעם שאתעורר (אם אירדם בכלל) ואחוש שאינני יכול להישאר בתנוחה הקיימת דקה אחת יותר אקרא: "כוננות פעמון!!". או-אז יזנק התורן ממקומו וילחץ על הפעמון. אז נמתין יחד, ואם לא תפציע האחות בתוך חמש דקות, ייצא התורן למשימת חיפוש אחר המתמהמהת.

בדרך כלל, בסופו של דבר גררה עצמה האחות והודיעה שהם בתחילת סיבוב מחלקה ו"עוד מעט" (חצי שעה) הם יגיעו אליי ויהפכו אותי. באורח פלא, תמיד כשביקשתי להתהפך הם היו בתחילת סיבוב מחלקה. תמהתי, האם השעון הביולוגי שלי כוון לפי לוחות הזמנים של צוות המחלקה? הייתכן שמדובר כאן בקונספירציה?

על כל פנים, גם לאחר ההפיכה לא תמו ייסורי ווקמן הצעיר. אז החלה מסכת כיוונונים והתאמות: להגביה את משענת הראש – להנמיך את משענת הראש – להזיז את הכרית הימנית למעלה – למטה – למעלה - עכשיו גם את השמאלית – ואת זאת שמתחת לרגליים – שוב להגביה את משענת הראש – ואת הכרית בין הברכיים להוציא – להחזיר – יופי. אז היה לי נוח לשתי דקות תמימות ושוב רציתי להתהפך. סיזיפוס.

פשעי הצווארון האדום

א-פרופו אי נוחות. מספר ימים לאחר הניתוח התברר לי פשר הקדיחות הבלתי נסבלות מהצווארון מאחורי ראשי: ימים ולילות שכבתי, כאבתי ודאבתי , כשהסד האדום האיום לוחץ בחוזקה על ראשי ואיש אינו נותן את דעתו על פשר העניין. אף אני השלמתי עם הסבל היות והמנתח עצמו לא מצא כל סיבה לכאבים.

עד שבבוקר סגרירי אחד, במסגרת הבדיקה השגרתית, הסיר האח המסור את הצווארון, בדק את התפרים, ראה כי טוב והשיב אותו למקומו כשהחלק העליון - למטה. וכך התגלה לי דרך מקרה, שצוות הנוירוכירורגים המהולל יכול אולי לחדור למוח בעזרת פינצטה ולהסיר גידולים זעירים מעמוד השדרה בעזרת מיקרוסקופ, אך כשזה מגיע להרכבת הצווארון הם עושים זאת – הפוך. מדוע? כי המדבקה הצהובה שעליה כתוב "This side down" לא הייתה שם. ולכן שכבתי כשמסמרי הפלסטיק הבולטים מבקיעים את גולגולתי במשך ארבעה ימים עד כדי סכנה לנזילת המוח דרך הסדקים. שערורייה? לא נכחיש זאת.

איזו מין שלווה(תה)

אחר צהריים אחד נאלץ אחי, ששהה לצידי, לנטוש אותי לאנחות לשעה קלה ולהשאיר אותי לבדי עד בוא המשמרת הבאה (אמא). טרם לכתו הבריקה במוחי המטושטש מחשבה: לכבוד אשפוזי נתנה לי ידידה יקרה קלטת מדיטציה לרגיעה ושלווה. הרעיון היה שאם כבר נזנחתי לבדי, לפחות אתרגע לי בחברת גורו הודי, ועד בוא האֵם כבר אהיה בשאנטי-שאנטי ואזרח באור נוגה בכל רחבי המחלקה.

ובכן, מסתבר שהרעיון הזה לא היה מבריק כל כך כפי שהוא נראה בעיני רוחי: רגע לפני שעזב, הפעיל אחי את הקלטת ועזב אותי, בעיניים עצומות, מחובר לאוזניות, מצפה להארה רוחנית. לפתע ניתך באוזנַיי קולו של מדריך הטרמפיסט לשַלוַוצְיה, שסיפר לי במבטא הודי כבד עד גיחוך על אור כחול טהור שנכנס לי לתוך הגוף דרך הראש ומטהר אותו מכל הכאבים והדאגות.

שלוש דקות לאחר שהוא החל את משנתו החל קולו המונוטוני, האיטי, המייגע, המעצבן של הגורו לנסר באוזניי באופן כה עוכר שלווה עד שחשתי שמספר העצבים שעוד נותרו בגופי מתחילים להתרופף. שמתי לי למטרה להשתיק את המטרד באופן מיידי אפילו במחיר סתימת הצ'קרות שלי לנצח.

לא השליתי את עצמי שאוכל ללחוץ על הכפתור הנחוץ במכשיר, אך כן השליתי את עצמי שאוכל לפחות להסיר את האוזניות מראשי. טעיתי. ידיי היכו בי ללא רחם עת ניסיתי להשיל את הרעשניות מעליי, ולא הצלחתי אף לחוש אפילו את מיקום החוט המוביל אליהן. על כן התחלתי להכות בזרועותיי על המיטה, אולי הן תיתקלנה במקרה במכשיר הזדוני, שכן להזכירכם - לא הייתי מסוגל להטות את ראשי למטה בשל אותו צווארון אדום שקיבע את צווארי.

גם ניסיון זה נכשל, והאור הכחול הטהור כבר החל לנזול לי מכל החורים עד שהגיע המשיח בדמות האחות ושאלה בנימוס: "אכפת לך אם אני אכבה את זה לרגע?". נתתי בה מבט מתחנן ואמרתי: "בבקשה...בבקשה כבי אותו!". היא הודיעה לי שאני עובר לחדר אחר. באותו הרגע הייתי כה אסיר תודה כלפיה שגם אם היא הייתה מבשרת לי שאני חוזר לחדר הניתוחים להסרת האונה הימנית של המוח שלי לא הייתי מתנגד.

שוטטות

בכלל, להישאר לבד היה קשה. וגם מסוכן: במחלקה הסתובב אדם תימהוני ומוזנח - פועל זר מרומניה, נכנה אותו רומן, שנפל מפיגום, נפגע בראשו וכבר חודשים היה מאושפז שם באין מקום אחר בשבילו. רומן זה היה משוטט במסדרונות ונכנס לחדרים השונים כשמבט מבולבל בעיניו. בכל פעם שנכנס נאלץ מישהו לקום אליו, להצביע לכיוון הדלת ולהגיד: "רומן, לא כאן – שם" בתוספת דחיפה קלה לפי הצורך. אז הוא היה מסתובב ופונה להטריד חדרים אחרים. כל ניסיונות הצוות להשאירו במיטתו (כולל סורגים!) עלו בתוהו ואף זיכו את הצוות במספר דחיפות ומכות תוצרת רומניה.

האחיות סיפרו שמפעם לפעם הוא גם היה נכנס למיטותיהם של חולים אחרים (גם כשהחולים שוכבים עליהן), מה שגרם לי לבהלה קלה, שהפכה לפאניקה של ממש כשהושארתי לבדי בחדר למשך כשעה בין המשמרת של הוריי למשמרת של אחי: שכבתי חסר תנועה, פניי אל הקיר, ללא יכולת לראות מי נכנס בדלת, כשקולות רגליו המדשדשות של רומן במסדרון מאיצות את קצב פעימות ליבי ומרחיבות את אישוניי. בדמיוני ראיתי אותו נכנס לחדר, נשכב לידי על מיטתי ועושה אלוהים-יודע-מה בעודי צועק "לא כאן – שם! לא כאן – שם! רומן!!!" ואיש אינו שומע. מעולם לא אהבתי את אחי יותר מכפי שאהבתיו כשנכנס סוף סוף להושיעני. מצב החירום הסתיים, אפשר לצאת מהמקלטים.

רוצים לישון. לא רוצים להשתגע.

אחת הבעיות הקשות ביותר שלי באיכילוב, שליוותה אותי אחר כך גם לבית לוינשטיין הייתה השינה: לא הצלחתי להירדם כמעט בלילה. לא הצלחתי להירדם בכלל ביום. הייתי במצב של חוסר נוחות מתמיד. הייתי שוכב במיטה, בוהה בקיר או בתקרה, מנסה להרדים את עצמי, מתאפק מלהעיר את מי שישן לידי, שידבר איתי ויעביר את הזמן...

...חוץ  מאותו אחר צהריים נפלא: ישבתי על הכורסא הנמוכה בחדר כמצוות הרופאים, מעביר את הזמן בשיחות סרק עם אבי ובלעיסת עוגיות, עד שחשתי שהספיק לי. קראנו לכוח עזר שנשא אותי בזרועותיו מהכורסא והניח אותי במיטה בתנוחה מושלמת על הגב. בעודו מסדר את הכריות סביבי חשתי את ההרגשה המופלאה, הנעימה, הלֵאה של השינה המתקרבת. אבי כיבה את האור ויצא מהחדר. עצמתי את עיניי ושקעתי תוך דקות בשינה מתוקה שכה חסרה לי. חלמתי. כמה שחסרו לי החלומות. בהמשך אותו היום לא יכולתי להפסיק לחייך.

נחיתה קשה

באיכילוב שהיתי 12 יום, וביום ה-13 חזרתי לבית לוינשטיין, ממנו נפרדתי רק שלושה שבועות קודם לכן. הרבה פנים מוכרות וגם כמה לא מוכרות קיבלו את פניי. נחַתי אחר כבוד בחדר 5, וגם שם לא הצלחתי לישון: לידי שכב ערבי שנחר כל הלילה, לידו סכיזופרן ששר שירי ביטלס, מולי פועל זר ממולדובה שצעק לתוך הסלולרי שלו ברומנית בשלוש לפנות בוקר ובחוץ תחנת האחיות הרועשת. גם כאן, למרבה הפלא, לא הצלחתי לישון.

ביומי הראשון שם סיימתי את ארוחת הערב וגולגלתי אל מחוץ לחדר האוכל. העגלה נעצרה ליד הטלפון הציבורי. לאחר בהייה מתמשכת במסדרון שמולי שאלתי את כוח העזר האם ניתן להחליף את הנוף במשהו קצת יותר מרתק. הוא שאל לאן לקחת אותי. לא ידעתי מה להגיד, אז עניתי "לחדר". וכך הוא עשה. הוא הסיע אותי לחדר והחנה אותי במרווח שבין המיטה שלי למיטה של שכני, בן הדוד הנוחר.

אם לומר את האמת, לא כל כך הייתי מעוניין לשוחח עם אותו שכן, וזאת בלי שום קשר להבדלי הלאום שלנו. פשוט לא סימפטתי ממש את הברנש. אני חושב שהוא לא ממש סימפט אותי, אך הוא שמח על הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו, והחל לשפוך בפני הקהל השבוי שלו את כל מכאוביו, צרותיו ותלונותיו. אחר כך הוא שתק ורק נאנח כל כמה דקות. אני יכולתי רק להביט בו ולקלל את הידיים המתות שלי שלא מסוגלות לחלץ אותי מהמצב חסר המוצא אליו נקלעתי. ותאמינו לי - ניסיתי. אוהו, כמה שניסיתי.

הוריי הופיעו בפתח החדר, וכשראו את פניי החיוורות, גופי הרועד ועיניי המתוסכלות רצו אליי ושאלו אותי מה קרה. "רק... תוציאו אותי מפה... בבקשה" לחשתי בקול חנוק. יצאנו מייד החוצה אל המסדרון. "לאן עכשיו?" הם שאלו. "לא משנה. לא משנה... רק לזוז... בבקשה" מלמלתי. הלכנו לפינה שקטה בקצה המסדרון שם פרצתי בבכי. כל הלילות שלא ישנתי, כל התסכולים שאגרתי, כל הכאבים שצברתי, כל החששות שחששתי ושהתאמתו – כולם פרצו החוצה עם הדמעות, זרמו וזרמו בבכי חנוק ליד החלון הגדול. זה פשוט היה יותר מדי בשבילי. לא רציתי להיות שם ולא ראיתי לאן אני יכול לברוח. הייתי כלוא בתוך גוף נכה שלא מסוגל לעשות דבר למען עצמו, שלא מסוגל לעזור לעצמו. הייתי שבור, מרוקן מתקוות, גדוש בחששות, בלי יכולת לראות איך אני יוצא מהבור העמוק הזה. כל ניסיונות השכנוע להסביר לי שזו רק תחילת הדרך ושדברים רק ישתפרו מכאן נשמעו הגיוניים בתיאוריה אך בלתי נתפסים במציאות.

הנחיתה הקשה בבית לוינשטיין הציבה בפניי ראי, ובו השתקפו החיים שלי מעתה ואילך. ראיתי את הקשיים, את המכשולים, את האתגרים הצפויים. לא ידעתי אם אני מסוגל להתגבר עליהם.

זה לא הלך להיות קל.

זה עדיין לא קל.

אבל אני עוד כאן. עם הרבה הרבה עוגיות...