לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


קבלו אותו במחיאות קביים סוערות
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2003

פרק 15 - זה הסוד שלי (חלק א')


 כפי שכבר הזדמן לקוראים לגלות, שירותי הצבאי לא היה מאתגר או מרתק בצורה יוצאת דופן. המסע הארוך ביותר אליו יצאתי היה לשק"ם, והנשק המסוכן ביותר בו אחזתי היה שדכן סיכות.

 

עם זאת, התקופה הראשונה שלי בצבא העם, עד שהגעתי למנוחה והנחלה ברחוב קפלן בתל אביב, לא הייתה סוגה בשושנים, גם לא בכלניות ואף לא בחרציות. מקסימום בסירפדים. לא מעט שערות לבנות הצמיחה אימי בשבועות אלה, עת בנה מַחֲמלה היה מתקשר אליה בקול רועד עם הבעיה התורנית והצרה העדכנית. בימים אלה נהגתי להסתובב כשבכיס הימני של מכנסיי הארנק ותעודת החוגר, ובכיס השמאלי אוסף טפסי הפנייה ומסמכים רפואיים, על כל רופא שלא יבוא. במרוצת הזמן הלך ותפח הכיס השמאלי כמעט לכדי ישות נפרדת ("אלה מסמכים רפואיים בכיס שלך או שאתה פשוט שמח לראות אותי?").

 

אל הבקו"ם הגעתי עם פרופיל 65 בשל משקל נמוך (מסתבר ש-55 ק"ג על 178 ס"מ זה נמוך. הייתם מאמינים?). בפעם אחרת אולי אספר על שלל התלאות שניקרו בדרכי בימים הראשונים, אך אומר רק שבסופן מצאתי את עצמי בטירונות רובאי 03 של מודיעין שדה. עם ה"מודיעין" לא הייתה לי כל בעיה; החלק של ה"שדה" הוא היה המטריד יותר, שכן מי שמכיר אותי יודע שעצם הרעיון של שילוב ביני לבין "לחימה" או "שטח" הוא מספיק כדי לעורר גיחוך קל על הפנים. אכן, לא שועל קרבות אנוכי. לכל היותר כלב שעשועים.

 

במהרה הוכח מעל לעל ספק שעבדכם לא נמנה על יפי הבלורית והתוארר: ביום השני של הטירונות מצאתי את עצמי מרוח על האספלט של המחנה בעת אימון הבוקר, מחרחר את צַוואתי באוזני המפקד; במטווח הראשון שביצעתי התעופפו כדורי הרובה שלי הרחק מהמטרה בכיוון הכללי של בתי ירוחם; ומי שלא ראה את האפוד ששיפצרתי במו ידיי, לא יודע פירוש המילה "מגוחך" מהו.

 

אך לשמחתי הרבה ולצערם של אויבינו, הבדיחה הזו לא ארכה זמן רב, ושבוע לאחר תחילת הטירונות נקראתי אל אוהלו של מפקד המחלקה, שבישר לי שלטובתי, לטובת המחלקה ולטובת שלום המדינה ראוי שניפרד כעת כידידים, לפני שיגאל שילון שומע על הפיספוס במדים המסתובב בשטחי מחנה צבאי מאובק בדרום הארץ. לקחתי את הדברים ברוח טובה, ללא רגשות טינה (בלשון המעטה) ויצאתי לדרכי לעבר שק"ם-לַנד.

 

לאחר מסכת נוספת של טלטולים וטרטורים התחלתי את שירותי בבסיס צבאי סודי מאוד מול מגדלי עזריאלי כמש"ק לענייני מצגות פאוור-פוינט, וכעציץ דקורטיבי לעת מצוא בזמן הרב שנותר. בד בבד, עשיתי לעצמי הרגל לבקר אחת למספר שבועות / ימים במרפאת הבסיס,בחר"פ, בתל השומר, במאיר, בוולפסון ואצל מגוון רחב של רופאים ומרפאות עקב כאבים ומיחושים שונים בשלל אזורים מחד, וחוסר תחושה מקומי באזורים אחרים מאידך. הכיס השמאלי שלי כבר מזמן לא היה מסוגל להכיל את כל הטפסים, אז אלה עברו לשקית ניילון, אחר כך לשתי שקיות ולבסוף – לקלסר עב כרס נוטה להתפקע.

 

 

יום אחד, עם פרוץ שנת תש"ס החלו לצוץ כאבים חשודים במותן ימין מאחורה. תחילה התעלמתי מהם במעין הכחשה עצמית, אך הם נעלבו והצטיידו במקדחה לשם המחשת טיעוניהם, כך שנאלצתי להכיר בקיומם ולכתת את רכבי במוצאי שבת למרפאת קצין העיר. הרופא התורן ראה אותי בסבלותיי, שאל מה ששאל, בדק מה שבדק ושלח אותי לחדר המיון הקרוב למקום מגוריי עם חשש לאבנים בכליה. נפלא.

 

הרופאים והאחיות בחדר המיון ערכו לי קבלת פנים חמה וכיבדו אותי באינפוזיה, צילום רנטגן ובדיקת שתן. בין לבין הם ניסו לסחוט ממני ברמיזות דקות הודאה שאני בסך הכל מנסה להתחמק משמירות בבסיס ביום כיפור שהתרגש לבוא יומיים אחר כך. טענַתי שאינני מיועד לשמור ביום כיפור, ושלמעשה אינני מבצע שמירות בבסיס כלל - לא הניחה את דעתם. נו, טוב, לא צריך טובות . על כל פנים, יצאתי משם בשעת לילה מאוחרת עם טופס הפנייה לבדיקת אולטרא סאונד בחר"פ בצריפין.

 

מספר ימים אחר כך הגעתי אל החר"פ עם שיר בלב ושתן בשלפוחית (אך לא במידה מופרזת). הגשתי לטכנאי את הטופס, הוא הציץ בו, הינהן כאומר "אח, נו, עוד אחד עם אבנים. יאללה, נגמור עם זה במהירות" והורה לי לשכב פרקדן. נשכבתי. הרמתי את חולצתי, התרתי את האבזם ויצאנו לדרך.

 

הוא שפך מן הג'ל הקר והשמנוני על הזהו של האולטרא סאונד, העביר את הזהו על גופי ונתן הוראות: לא לנשום רגע, תנשום רגיל, ידיים מעל הראש, לא לנשום רגע, תנשום רגיל, זוז קצת שמאלה, לא לנשום רגע, תנשום רגיל. הוא הביט והביט במסך, לחץ על עוד כמה כפתורים, הביט שוב ואז קרא: "שושנה, את יכולה לבוא הנה רגע?".

 

שושנה נכנסה. הטכנאי מלמל משהו באולטרא-סאונדית והצביע על המסך. היא דחקה אותו מכיסאו והתיישבה במקומו.

היא שפכה מן הג'ל הקר והשמנוני על הזהו של האולטרא סאונד, העבירה את הזהו על גופי ונתנה הוראות: לא לנשום רגע, תנשום רגיל, ידיים מעל הראש, לא לנשום רגע, תנשום רגיל, זוז קצת שמאלה, לא לנשום רגע, תנשום רגיל. היא הביטה והביטה במסך, לחצה על עוד כמה כפתורים, הביטה שוב ושאלה את הטכנאי: "ד"ר צרפתי הגיע כבר?"

- "עוד לא"

- "וד"ר קאופמן?"

- "ד"ר קאופמן כן"

-  "תקרא לו".

 

ד"ר קאופמן בא. הוא שפך מן הג'ל הקר והשמנוני על הזהו של האולטרא סאונד, העביר את הזהו על גופי ונתן הוראות: לא לנשום רגע, תנשום רגיל, ידיים מעל הראש, לא לנשום רגע, תנשום רגיל, זוז קצת שמאלה, לא לנשום רגע, תנשום רגיל. הוא הביט והביט במסך, לחץ על עוד כמה כפתורים, הביט שוב והחל להתלחש עם החבורה, שוב בקודים ומונחים מוצפנים, תוך שהם מצביעים על כל מיני מקומות במסך שלפניהם.

 

חשתי שאולי זה הרגע להתערב בשיחה העירנית שהתקיימה. כחכחתי בגרוני ושאלתי: "סליחה שאני מפריע, אבל, אה, יש משהו לא בסדר?" – "לא, לא, אל תדאג" זרק לעברי הדוקטור כאומר: "ילד, אל תתערב בשיחות של מבוגרים" ושב לדיון הסודי בקבינט המצומצם.

 

למזלי ד"ר צרפתי עוד לא הגיע ולכן לא זכה לשפוך מן הג'ל הקר והשמנוני על הזהו ולהגיד לי לא לנשום רגע ולנשום רגיל וגו'. בינתיים נשלחתי לבצע צילום ריאות. בעודי ממתין לתוצאות שאלתי את הרופא מה בדיוק אנחנו מחכים לראות או לא לראות בצילום. הוא ענה שהם עוד לא יודעים. אכן, אבן נגולה מעל ליבי.

 

לאחר שהגיעו התוצאות נשלחתי אחר כבוד לרופא פנימי. ליוותה אותי חיילת חביבה, ושנינו יחד עקפנו את התור הארוך של הממתינים היישר לחדרו של הרופא, משל הייתי איזה אח"מ או לכל הפחות תת-אלוף המקבל יחס מועדף כי לא יאה לו להמתין עם שאר החיילים על ספסלי העץ. ככה ייעשה לאיש שהדוקטור חפץ ביקרו.

 

הרופא הפנימי בדק, בחן, רכן, מישש, נגע, לחץ, הפך, חיטט, נבר, סובב, הימהם, שאל, כתב, חשב ולבסוף אמר משהו לגבי בלוטות לימפתיות, ועוד מיני מונחים והסברים שקצר מוחי מלזכור. עם טופס התשובה שלו שבתי אל דר' קאופמן. הוא לקח את הטופס ממני והחליף אותו באחד חדש המיועד למכון הרנטגן בתל השומר. הסתבר לי שבאזרחות הוא עובד שם כרדיולוג, ובשעה 14:00 הוא יחכה לי במכון לשם ביצוע בדיקת סי.טי.

 

"אבל מה יש לי? מה קורה?" – "יש שם איזו בעיה, אנחנו ננסה לגלות בדיוק מה זה".

אולי מדובר בחוש נבואי או שמא בהשראה קוסמית שירדה עליי, אך משהו בתוכי אמר לי שמדובר במשהו קצת יותר רציני מאבנים בכליות.

 

התייצבתי בשעה הנקובה בבית החולים, נכון להתייצב אל מול פני גורלי ואל מול פני הסי.טי.

 

סיפרתי כבר בעבר בהרחבה אודות בדיקה זו. למי שלא קרא, אציין רק שהיא אינה כלולה ברשימת ההמלצות החמות שלי לבילוי משפחתי.

במהלך הבדיקה עצר רגע קאופמן ושאל דרך הרמקול: "אל תזוז ורק תענה – יש לך על הגוף כתמים חומים-בהירים כאלה?"

"כן. ארבעה-חמישה. קטנים כאלה".

"איפה?"

"באזור הבטן התחתונה בעיקר".

"אתה זוכר ממתי?"

"אני חושב שמיַלדות".

"אוקיי, תודה. אנחנו ממשיכים. תשתדל לא לזוז".

 

"אוקיי, תודה"?! "אוקיי, תודה"??!! למה הוא שאל אותי על הכתמים? מה מתבשל שם בחדר הבקרה? מה הם אומרים שם אחד לשני כשהמיקרופון סגור? כמה חודשים נותרו לי לחיות? כמה אנשים יגיעו ללוויה שלי?

 

"טוב, אנחנו סיימנו" נשמעה צפירת ההרגעה. התיישבתי, קמתי, התארגנתי ופניתי לחדר הבקרה כדי לפזר אחת ולתמיד את מסך העשן שהתערבל סביבי במשך השעות האחרונות.

 

עמדתי מולו, עייף, רעב, בגדיי מרושלים ושיערי סתור. שאלתי אותו:

"דוקטור, מה קורה כאן? מה יש לי?"

 

 

מה, נגמר הפוסט?!  מה יש לו באמת?! שואלים את עצמם הקוראים; שורטים את המקלדת, חובטים את ראשיהם במסך, משליכים את העכבר על הרצפה, תולשים את שערותיהם בטירוף. ומה הכתמים החומים-בהירים האלה אומרים? גם לנו יש כתם כזה חום-בהיר על הזרוע. האם גם לנו יש מה שיש לו? האם גם אנחנו בדרך לכסא גלגלים? מתי נדע את התשובות? מתי?!

 

התשובות יגיעו בפוסט הבא, עת המתח יגיע לשיאו, הציפורניים יילעסו עד תום, הרייטינג ירקיע שחקים והקאונטר... הוהו, הקאונטר...

 

אך לא באמת זונת רייטינג אנוכי, אלא בלוגר שגילה שהפוסט שלו פשוט התארך מעבר למה שציפה, ועל כן נאלץ לעצור בעד עצמו לפני שהפוסט הופך לנובלה (ואגב כך גם משיג אפקט דרמטי זול...).

 

אז התאזרו בסבלנות, התרווחו, שתו כוס קפה ופנקו את עצמכם באמבטיית קצף חמה.

ההמשך בוא יבוא!

 

 

נכתב על ידי , 23/10/2003 19:31   בקטגוריות היסטוריה רפואית  
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רביד ב-8/12/2003 13:24



52,074
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwalkman אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על walkman ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)