עשר בלילה. חבר טוב שלי מתקשר אליי.
"בא לך להיפגש?"
"בכיף. איפה?"
"בפאב, כרגיל"
"מתאים. ניפגש שם עוד חצי שעה".
אני סוגר את הטלפון, מחליף במהירות לג'ינס, זורק עליי איזו חולצה שחורה מהארון, קופץ רגע לשירותים ושתי דקות אחר כך אני כבר בחוץ.
אני נכנס לאוטו, מתניע ויוצא לדרך. תוך שבע דקות אני שם. עכשיו הבעיה היא למצוא חנייה. הכל תפוס. אני מסתובב במשך עשר דקות ובסוף מחנה את האוטו ברחוב צדדי, מרחק עשר דקות הליכה מהפאב.
אני הולך במהירות. אני לא אוהב לאחר. בסוף אני מגיע, קצת מתנשף. אני נכנס לפאב המחניק, תופס שולחן ומחכה. חמש דקות אחר כך מגיע החבר יחד עם עוד חבר'ה שלא פגשתי המון זמן.
אנחנו יושבים ומדברים, שותים ואוכלים, מתעדכנים בחדשות האחרונות של כל אחד מהחברים, מריצים בדיחות וצוחקים בקול רם. כמה טוב לשבת ככה, כולם ביחד.
בשעה שתיים עשרה וחצי אנחנו מגיעים למסקנה שכדאי שנזוז. מזמינים חשבון, משלמים, נשארים עוד כמה דקות לדבר ואז יוצאים החוצה ומתפזרים.
הכבישים בעיר ריקים בשעה הזאת ואני מגיע הביתה במהירות. אני מגלה שכרגיל אחרי ביקור בפאב אני כולי מסריח מסיגריות. אני מתלבט אם להתקלח: מצד אחד אני מת מעייפות ורוצה להיכנס למיטה. מצד שני, איך אני אוכל לישון עם הריח הזה כל הלילה?
הפור נפל: מקלחת. אני נכנס למקלחת, מסתבן במהירות (במיוחד בשיער), ועשר דקות אחר כך אני כבר במיטה, רגוע, נקי ומרוצה. היה ערב ממש נחמד.
נשמע כל כך פשוט, הא?
כל כך פשוט...
לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
