לפני יומיים שיחררתי את הפוסט האחרון שלי. התגובות לא איחרו לבוא. קיבלתי המון חיבוקים וירטואליים וכמות מסוכנת בעליל של בירות
וירטואליות המחכות לאות כדי להיערם אצלי בסלון. על כך – תודה לכולכם.

ואז קראתי שוב את התגובות, והיכתה בי הבנה מסוימת.

נראה לי שמשהו מהמסר של הפוסט התפספס.

תראו, מעטים מקוראי הבלוג יודעים באמת מה מצבי כיום. טוב לי עם העמימות הזאת. זה חלק מההנאה שבאנונימיות בכתיבת הבלוג.

אבל נראה לי שבפוסט האחרון נוצר רושם מוטעה: נוצר הרושם, לפחות על פי התגובות, שאני יושב מרותק לכסא הגלגלים, מנותק מהעולם החיצוני ומחברת האנשים, מפנטז על יציאה לפאב כמין מפלט מחיי הבדידות הקשים.

זה לא המצב. הייתה תקופה ארוכה בחיי שזה באמת היה המצב, ואולי גם אספר על כך באיזה פוסט עתידי, אך תודה לאל אני כבר לא שם.

אני יוצא, צופה בסרטים, פוגש אנשים כמעט כל יום.

אז על מה כן היה הפוסט?

הפוסט בא לספר על אובדן העצמאות, אובדן הספונטניות, אובדן החופש. היציאה לפאב היא רק דוגמה לכך. סימפטום.

הוא בא לספר על הרצון לזכות בחזרה בחיים שהיו לי, כשלא הזדקקתי לשעתיים כדי להתכונן בבוקר, כשלא רחצו אותי במקלחת, הלבישו אותי או חתכו לי את האוכל; כשהפעולות הקטנות והיומיומיות היו פעולות קטנות ויומיומיות; כשחייתי את החיים במחשבה שתמיד יהיה ככה, בלי להיות מודע לשבריריות שלהם.

אז הנה – בזה הרווחתי: למדתי משהו על החיים ועל אי לקיחת שום דבר כמובן מאליו, על הפשטות כפלא ועל הגדולה שבדברים הקטנים.

ובגלל זה אני גם אומר תודה על מה שכן יש לי: שאני רואה, שאני שומע, שאני חושב, שאני מסוגל לבטא את מה שאני חושב; שאני חי, שאני נושם, שאני מרגיש ומורגש, אוהב ונאהב.

אז הנה – באתי במטרה להסביר למה הרגשתי רע, ויצאתי מסביר למה אני מרגיש טוב. באתי מקלל ויצאתי מברך.

אסיים בברכת הסטיקר: "ברוך ה' אני נושם".

תודה.