קריאה חוזרת והרהור בפוסט הקודם שכתבתי העלה בי זכרונות מתקופה אפלה ויותר מ-לא סימפטית בעברי. כפי שכבר צויין שם, לא הייתי אדם יציב במיוחד, וכמה מן הנפילות שלי החסירו לא מעט פעימות בליבותיהם של הסובבים אותי.

ליקטתי עבורכם מן העלית והעידית שבההתרסקויותיי בחודשים קשים אלה, וכמה שהן תישמענה משעשעות או מגוחכות – במציאות זה היה הרבה יותר משעשע, או כמו שאומרים: הייתם צריכים להיות שם.

כך למשל, בתקופת הטיפולים בכימותרפיה: את הסדרה התחלתי בתל השומר, אך תוך זמן קצר עברתי לבית חולים אחר הקרוב יותר למקום מגוריי.

נכנסתי אל מחלקת הילדים, מלווה באמא מצד שמאל ומקל הליכה מצד ימין, תר אחרי הרופאה אותה אני אמור לפגוש. באורח פלא היא בדיוק יצאה ממשרדה, ראתה אותי, בירכה אותי לשלום, ובטרם הספקתי לומר "נוירופיברומטוזיס" כשלתי ברגליי והשטתחתי אפיים ארצה, עם המקל, ממש לרגליה של הדוקטור המופתעת. "אני רואה שאתה ממש מתרגש לראות אותי, אבל לא צריך להגזים" היא הגיבה בבדיחה לא צפויה כלל. גיחי-גיחי גיחכתי בעודי נתמך על אחיות שחשו לעזרתי, מוודא שאני עדיין בחתיכה אחת, מלבד הכבוד העצמי שנותר מפרפר על המרצפות חסר אונים.

***

אירוע אחר אירע בביתי. הימים היו ימיהם הראשונים של המאורעות. הספאזם עוד היה בחיתוליו, ואני עוד הייתי בתחתוניי. ישבתי בחדר על כסא משרדי על גלגלים ללא משענות ידיים ורציתי לקום. כֶשֶל רגעי בחשיבה שלי גרם לי לחשוב שלא רק שאצליח לקום לבדי ללא בעיות, אלא שגם אוכל לשאת בידיי שישה בקבוקים גדולים ריקים של מים ששכנו תחת השולחן זה זמן מה.

החזקתי את הבקבוקים בצוואריהם, שלושה בכל יד והתרוממתי. זה היה הרגע בו הבנתי שטעיתי בהערכותיי. לצערי היה זה גם רגע האל-חזור: הכסא התגלגל מעט אחורה – אחורה מדי מכדי שאוכל לשוב אליו, ואני נותרתי עומד כפוף עם שישה בקבוקי פלסטיק ריקים בידיי, ללא אפשרות להתיישר מחד או להתיישב מאידך.

לפתע צץ במוחי (שכאמור לא פעל בשיא הכושר באותן דקות) רעיון פלא: הארון! ארון הקיר היה מרחק נגיעה מהראש שלי. אם אשעין את הראש על הארון, חשבתי, הוא יישא חלק מהמשקל ואז אוכל להתיישר על ידי החלקת הראש כלפי מעלה. בכל מקרה, אני חושב שזה היה הרעיון, כי במבט לאחור אני לא מסוגל לחשוב על שום סיבה אחרת שתגרום לי לפעול כך (בשלב זה הרעיון לשחרר את הבקבוקים מידיי טרם הבזיק לו).

ובכן, הנה הארון והנה גם הראש, אך זה האחרון לא עולה מעלה אלא דווקא מטה. הראש החליק לו מעדנות במורד הפורמייקה והגוף בעקבותיו, והנה אני על הברכיים. אני זוכר שהתפללתי חרש "רק לא ליפול הצידה. רק לא ליפול הצידה...". והנה הפְלֵא ופלא! נפלתי הצידה! בום וטראח וטרה לה לה!

הוריי הגיעו בריצה לחדרי לשמע קול הנפילה ומצאו אותי מקופל על הרצפה, מתפלש בין בקבוקי פלסטיק גדולים ולא מסוגל להפסיק לצחוק. הם לא היו בטוחים אם אני צוחק או בוכה, וגם כשהבינו שאני צוחק הם לא הצליחו להבין למה. גם אני לא ממש הבנתי למה. אני יכול רק להניח שקלטתי באותו רגע כמה מגוחך היה המעמד, וכמה מגוחך ודאי נראיתי במהלך אותה נפילה איטית, משפילה ובלתי נמנעת מטה-מטה כמגדל תאומים אחרי הבואינג.

***

ינואר 2002. ריף הדולפינים באילת. מלבד אי-אילו דולפינים אקראיים שהשתכשכו במים הוקם במקום מעין ספא עם שלוש בריכות מים מחוממות. בין עצים וצמחים, כשסביב לי נרות דולקים ומתרגעים אחרים עם כוסות יין ופירות טריים, ניסיתי ללא הצלחה לצוף ברוגע בבריכה החמימה. בכל פעם שהצלחתי להשעין את גופי על המצופים ולהאזין למוסיקה הרוגעת שעלתה מן המים, קפצו רגליי בחמת ספאזם ואיימו להטביעני.

מובס ומתוסכל עברתי לבריכת המלח: בריכה נוספת, מחוממת אף היא, שבקרקעיתה מלח בכמויות נדיבות – מה שלא יאפשר לי לטבוע בשום מקרה. תיאורטית בכל אופן. מה שקרה בפועל הוא שרגליי פירפרו במים באקסטזה והתיזו מלח בעיני הצפים שמסביבי, מערכת העיכול שלי התעוררה לחיים ודרשה להתרוקן, כך שניטל מהחוויה כל אפקט של הירגעות או שלווה.

בעזרת שניים מהנוכחים הצלחתי במאמץ לצאת מהבריכה וניגשתי (לאחר ביקור בשירותים) לשטוף את גופי מהמלח במקלחת שניצבה במקום. פתחתי את זרם המים, ניצבתי תחתיו שעון על הקביים והתחלתי לשוחח עם אחת המדריכות באתר. ובכן, הסתבר לי שהיא במקור משבדיה, כמה מעניין. אני זוכר שעמדה לי שאלה נוספת על קצה הלשון כשלפתע המדריכה נעלמה, ולנגד עיניי ניגלו שמיה התכולים של אילת וכמה ענפים ירוקים. רק אז הבנתי שאני נופל.

זה מדהים לגלות באיזו מהירות חולפות המחשבות בראש במקרים כאלה: המחשבה הראשונה הייתה – "אני נופל!". המחשבה השנייה, במרחק אלפית השנייה מרעותה הייתה – "הקיר!". הקיר, במקרה דנן הוא הקיר שניצב מאחוריי ממנו בלטו אבנים גדולות ודקורטיביות וחדות מאוד! מאית הרגע אחר כך כבר דימיינתי עצמי נוחת, מקבל מכה חזקה במיקום אסטרטגי בעמוד השדרה ונהיה משותק לכל החיים.

כך חלפו להן המחשבות ביעף עד שנחתתי בעוצמה על ישבני וכאב חד פילח את הגב. האינסטינקט הראשון היה למשש את רגליי – אני עדיין חש אותן, תודה לאל. רגע אחר כך הגיע אליי בריצה חברי כשמבט מבוהל בעיניו. גם המדריכה נראתה מבוהלת (אחר כך סיפר לי החבר שמבטה הביע יותר מכל את המחשבה: "האם אנחנו מבוטחים בשביל מקרה כזה?!"). אני דווקא חייכתי והרגעתי אותם. מלבד פצע אדום בתחתית הגב וכמה פעימות לב חסרות הייתי בסדר. הועמדתי חזרה על רגליי וקביי חבול, מבוהל אך עדיין חי וקיים,

כמאמר הפתגם:

ווקמן תמיד נופל ובדרך כלל קם!