בלי ששמתי לב, סתם כך מתחת לאף, חגגתי לפני מספר ימים שנה להולדת הבלוג. שנה שהולידה יבול עצום של עשרים ושבעה פוסטים, שזה בחישוב גס יוצא קצת יותר משני פוסטים לחודש. הספק מכובד לכל הדיעות, או לפחות לדעתי.

בלי שום קשר לכך, ולגמרי במקרה, הגעתי לביקור בבית לוינשטיין למטרת מספר בדיקות ביקורת. כצפוי לא הרבה השתנה: הטלוויזיה דלקה בווליום מקסימלי, האוכל היה טעים באופן מינימלי והמון אנשים בכסאות גלגלים הסתובבו במסדרונות ובחצר.

שינויים קטנים כן התרחשו: מספר לא קטן של עובדים חדשים שלא הכרתי; המעליות התחדשו ושופצו, וכעת הכפתורים ממש ניתנים ללחיצה לשמחת המאושפזים. כמו כן נוספו בהן מראות גדולות, שזו לדעתי טעות איומה, שכן אדם המאושפז במקום שכזה איננו מצוי בדרך כלל בשיא יפעתו והדרתו, והדבר האחרון (כמעט) שהוא רוצה לראות בדרך למחלקה או לפיזיותרפיה הוא את השתקפותו החיוורת בראי האימתני.

האחיות קיבלו אותי בחיוכים, החמיאו לי על התקדמותי, ציינו ששמנתי (הגעתי ל-57 ק"ג חברים, אוטוטו אזדקק לדיאטה) וגם שאלו אותי איך מתקדמת הכתיבה בבלוג (אני? בלוג?! מי אמר לכם שאני כותב בלוג?). סגן מנהל המחלקה אף ניגש אליי, הניח ידו על כתפי וביקש את הכתובת של האתר (אהלן דוקטור!). גם המרפאה בעיסוק שוחחה עימי מספר דקות, וכשעברה הפסיכולוגית לידי אמרתי לה שלום ואפילו לא התכופפתי.

כמובן שגם קפצתי לביקור אצל הפיזיותרפיסט וזכיתי בחיוך, חיבוק והזמנה לכוס קפה אצלו בבית במרפסת.