בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר.

 משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. "קיבלת נר כבר?" שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מנענע בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של דר' פישר. "תצלצל כשזה מוכן" הוא מפטיר, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי.

 במחלקה נשמעת המולת הבוקר – אחיות מסתובבות, עגלות מתגלגלות, טלפונים מצלצלים, צפצופים של פעמונים של חולים. בוקר חדש עולה על מחלקה 4. אני שומע הכל כמין רעש רקע בזמן שאני מנסה לגנוב עוד כמה דקות נימנום בעוד ה"סופר קונטלקס" עושה את עבודתו.

עשרים דקות מאוחר יותר זה מוכן. אני מצלצל בפעמון. אם יש לי מזל הוא מגיע מהר. "אתה מוכן לרדת?" הוא שואל. מוכן ומזומן. הנה מגיעה לה עגלת השירותים החביבה; כסא גלגלים שחור עם חור באמצע. אני עובר מהמיטה לעגלה ואנו יוצאים לנסיעה קצרה לכיוון השירותים. לפעמים אני פוגש בדרך חברים מהמחלקה, גם הם על העגלות השחורות, גם הם עם סדין מכסה את חלקם התחתון, חצי מנומנמים. הגענו. הוא מעמיד את העגלה מעל האסלה, נועל אותה, קורע מעלי את הטיטול, משליך לפח ויוצא. עכשיו אני לבד, מרוקן את מערכת העיכול שלי מהזוועות שאכלתי אתמול. אני מתחיל להתעורר.

 זה הזמן לעצור רגע ולהסביר נקודה עקרונית חשובה. לא לחינם פולטת מחלקה שלמה את מעיה בשעה אחידה בבוקר. נפגעי חוט שדרה לא פעם מאבדים שליטה על הסוגרים - אם זה מתבטא בהירדמות של הש.ג. כך שכל מאן דבעי חופשי לצאת ללא הצגת אישור יציאה מהבסיס מצד אחד, או לחילופין בסגירה הרמטית של השער על סורג ובריח כך שאפילו הרמטכ''ל נשאר כלוא במחנה, מצד שני של הסקאלה. משום כך,  עיקרון "הסדרת היציאות" הוא עיקרון נעלה במחלקה. אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא – אתה מסומן כחולה מועד לפורענות. סיפוריהם של חולים שהיציאות שלהם לא מוסדרות מועברים במור"ק לעובדים חדשים. יש אפילו "דף יציאות" שחולים ממלאים (נשבע לכם, זו אמת לאמיתה) ובו עמודות ל- שעת היציאה, התרופות שנלקחו (כדורים משלשלים – לקסיקל, לקסעדין, אבילק וכו'), כמות (לפי מה , למען השם, אני אמור למדוד? לפי מספר הבלופים? לפי ההד? איך?!), ו- שימו לב: מרקם (קשה, רך, נוזלי). נראה לי שתחת עמודת מרקם צריך לתת מקום לקצת יצירתיות של המחרבן, כמו: קטיפתי עם פצפוצים, מרקם של יוגורט עם רעננות של לבן. למה לא?

בעיקרון, הם צודקים - מה גם זה לא נעים כשבאמצע הפיזיותרפיה, בדיוק בזמן המתיחה כשהפיזיותרפיסט מעביר את רגל ימין שלך מאחורי אוזן שמאל, אתה פולט לתוך המכנסיים אי אלו גושים ריחניים שמישהו (תודה לאל, לא אתה) צריך לנקות, אבל זה כלום לעומת התחושה המשפילה שאתה מקבל אם נניח, בשש בערב, או אחת אחר הצהריים אתה מבקש שיעזרו לך ללכת לשירותים. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק (הרי רק לפני 11 שעות הלכת!) ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני ובלה בלה בלה. האמת שגם להיות בחדר ליד מישהו שחווה "פנצ'ר" (יציאה בזמן לא מתוכנן, בשפת המקום) הוא לא אירוע מרנין במיוחד למי שאינו תתרן. החלונות בחדרים נפתחים רק למספר סנטימטרים (והסיבה לכך – בפעם אחרת) ובחלק מהזמן ששהיתי שם החלונות היו אטומים בניילונים לכבוד המלחמה במפרץ. שערו בנפשכם את הזוועה.

אבל נחזור לשיגרת הבוקר: לאחר שסיימתי את ענייני בשירותים מגיע האח/ כוח עזר ומסיע אותי החוצה (לפעמים הוא גם מציץ באסלה לפני שהוא מוריד את המים ופולט: "פשששש... יופי של גושים הבאת היום". אני מסמיק מהמחמאה).

אנו עוברים למקלחת. מכיוון שזכיתי לכך שהנכות שלי פגעה לי גם בידיים, ואין לי אפשרות לקלח את עצמי, אני זוכה במקלחת מענגת, כולל סיבון, קירצוף, שטיפה כשאני רק עוזר במתן הוראות (קצת פחות חם, יותר על הראש, פיספסת שם נקודה). המראה והקירות מתמלאים אדים ולבסוף אני יוצא משם, נקי ורענן, חוזר למיטה, מולבש,מסורק ונכון להתחיל את היום החדש. אני מתגלגל לי לעבר חדר האוכל, שם מחכים לי המתנדבים הקשישים, האחות עם הכדורים ועוד שפע דמויות מרתקות, אותן נפגוש בפעם הבאה...