ארוחת הצהריים, או: רואים שיש לך פלפל!

YOU ARE WHAT YOU EAT, אמר מי שאמר. אם כך – אז אני פלפל ממולא;

איתרע מזלי, ומספר חודשים לפני הגיעי לבית לוינשטיין, החלטתי להיות צמחוני. דיברתי עם הדיאטנית במקום על העניין, ואכן בשבועות הבאים, בעוד חבריי למחלקה אכלו פגרי תרנגולות ופרות, הוגשו לי מנות צמחוניות מגוונות: שניצל טבעול מחומם למחצה, פשטידת ירקות עגמומית והשיא – בו-ר-קס! כן, כן. בורקס למנה עיקרית בארוחת צהריים. עם אורז בצד. אוי לבושה. אצתי- רצתי אל האחראית מטבח והרמתי קול זעקה "הכיצד?!". היא הרגיעה אותי ואמרה "אין בעיה. נדבר עם המטבח המרכזי שישלחו משהו אחר". הודיתי לה בחום ויצאתי נרגש בתרועת ניצחון. למחרת, בהגיע שעת הצהריים, הגעתי כולי דרוך ומוכן לראות מה יוגש לי היום. היא הניחה מולי את הצלחת, ובפני נגלה הפלא – פלפל ממולא באורז! אכן חידוש מרענן.

החידוש המרענן הזה שב והופיע בפניי גם למחרת. וביום שאחריו. ובשבועות שאחריו. חשבתי בלבי: "ניחא, אולי המטבח רכש מלאי גדול של פלפלים ממולאים ואוטוטו, כשהמלאי ייגמר יצוץ לו מעדן חדש". חה! הירק הנתעב צחק לי בפרצוף ושב ורדף אותי ביתר שאת יום אחר יום. בלילות חלמתי שפלפל ממולא ענקי רודף אחרי וצועק: "אכול אותי!", בעוד אני בורח על כסא הגלגלים וטובע באגם ביצתי של פירה.

גם אוכלי הבשר לא רוו נחת מהתקרובת שהונחה מולם. בארוחות הצהריים התעופפו באוויר אותן הערות ובדיחות, בהן הופיעו אחת או יותר מהמלים הבאות: "האוכל של חמותי/ אשתי", "סוליה של נעל" וכמובן "שבחתונה שלך יגישו כזה שניצל/עוף/בשר/דג!".

ארוחת הבוקר, או: נס כד הקפה

ארוחות הבוקר סיפקו אף הן רגעים מרגשים. אחד מהם אירע בבוקר סתווי אחד, בשלהי מרץ, כאשר בין דייסה גושית לסנדביץ' יבש, בעודנו מרכלים ומדסקסים בענייני יציאות, נשמעה לפתע מהיושבת מולי צווחה נרגשת: "הקפה... הקפה... חם!!". הבטנו בה. היא הביטה באחראית מטבח. האחראית מטבח הביטה באחות. האחות התעלפה. העברנו את הכוס מיד ליד, נושמים את האדים המהבילים, נוכחים לדעת שאכן אמת דיברה: הקפה חם! אמנם תמיד ידענו שבבית לוינשטיין קורים נסים, אבל נס כזה? מעולם לא העלינו על דעתנו. השמועה על נס כד הקפה עשתה לה מיד כנפיים. כולם חשו לחזות באטרקציה. אבל עד שהם הצליחו לזוז, חדר האוכל כבר נסגר.

ארוחת הערב, או: קדימה הסתער!

נותרנו עם ארוחת הערב. ארוחת הערב מוגשת בשעה 17:30. נכון, חמש וחצי. קצת מאוחר, לא?. בשעה חמש מתקהלים כולם מול הטלוויזיה וצופים ב"ערב חדש" (על טלוויזיה ופעילויות הפנאי- בפעם אחרת). בשעה חמש ועשרים מתחיל להישמע זמזום עצבני בין המאושפזים. בשעה חמש עשרים וחמש כבר מתגודדים כולם מול דלת העץ הגדולה, בציפייה דרוכה.בשעה חמש עשרים ותשע כבר נשמעות דפיקות על הדלת וקריאות "יאללה תפתחו!" (נו, באמת, אפשר לחשוב שמחלקים שם אוכל). בשעה חמש ושלושים נפתחת הדלת וניתן האות; זרם של נכים, על גלגליהם, הליכוניהם ומקלותיהם פורצים פנימה בסערה כצנחנים אל הכותל, ומתנפלים על השולחנות. דוחסים, בולסים, בולעים. לא לועסים. "אפשר לקבל דייסה?", "יש יוגורט?", "איפה החומוס, איפה?!". זוהי מלחמת הישרדות, חברים!

מישהו מגיע בחמש וארבעים, מביט אנה ואנה, מחפש מקום פנוי. "עכשיו באים? כשהכל כבר נגמר?! זה מה שקורה כשמאחרים!" פוערת עליו האחות את עיניה. סליחה באמת. המתנדבות הותיקות של ארגון י.ע.ל עוברות בין השולחנות ומחלקות מזון לעדר ההומה. היום יש פשטידה. מתפתח דו-שיח ביני לבין אחת המתנדבות:

היא: רוצה פשטידה?

אני: איזו פשטידה זו?

היא: טעימה.

אני: איך את יודעת?

היא: ככה אומרים.

אני: ההממממ... מה יש בפשטידה?

היא: (מסתכלת) אאהההה... ירקות... או אטריות... אולי גבינה... זה טעים.

אני: לא תודה.

היא: אולי חתיכה קטנה?

אני: לא.

היא: אבל אתה כל כך רזה, אתה צריך להשמין...

אני: לא!!

בשעה חמש וחמישים המקום שומם. רק קומץ קטן של סועדים שאיחרו נמצא במקום, מלקט פירורים. המתנדבות מפנות את הצלחות, בכולן חתיכות פשטידה חצי אכולות. בשעה שש וחמש דקות נסגר חדר האוכל. עוד ארוחה הסתיימה.

הקפיטריה, או: הדרך אל העושק

ישנם גם אלה שלא מוכנים לשים את נפשם בכפם. הם מעדיפים לאכול ברוגע בקפיטריה למטה. הקפיטריה מציעה מגוון מאכלים שווים לכל נפש. להלן התעריפון:

קולה / ספרייט- 124 שקלים (3 תשלומים שווים ללא ריבית).

קפה / תה- 380 שקלים (כנ"ל).

קרואסון / עוגה- מפתחות המכונית שלך (מודל 2000 ומעלה).

סנדביץ' – משכון הבית שלך (3 חדרים ומעלה. עדיפות להרצליה פיתוח).

שקשוקה- רחל בתך הקטנה.

סוף דבר, או: דילמה תיאולוגית

זוהי תמצית החוויה הגסטרונומית בבית לוינשטיין. בסופה עומדת רק שאלה אחת: לאחר כל ארוחה, האם יש לומר ברכת המזון, או ברכת הגומל?

בתאבון לכולם!