במחלקה 4 בבית לוינשטיין, בקצה המסדרון, ליד חדר 7, יש חלון. החלון הזה היה בשבילי וגם בשביל אחרים במחלקה "חלון המפלט". בתוך כל המחלקה המחניקה, השגרה המחניקה, החיים המחניקים – נמצא מקום אחד, מפלט. זהו המקום אליו הולכים אנשים הרוצים להתבודד עם עצמם או עם קרוביהם, לקרוא ספר או לכתוב יומן. החלון, גם אם הוא נפתח סנטימטרים ספורים בלבד, מאפשר למעט אוויר צח לחדור פנימה אל הריאות, אל הראש, לנשום קצת ולאפשר לדמעות לפרוץ החוצה.

כי אתם מבינים, להגיע לבית לוינשטיין זו טראומה לא קטנה. מדובר באנשים מבולבלים ומתוסכלים שעולמם השתנה בן-לילה, לפעמים בן-רגע. אנשים שהלכו לישון בריאים וכשרצו לקום בבוקר מהמיטה רגליהם בגדו בהם והם קרסו על הריצפה, אנשים שנפגעו בתאונות דרכים, אנשים שקפצו מחלונות, שנפלו לבורות, שחטפו כדורי אקדח, שחלו במיני מחלות שונות, וגם אנשים שעדיין לא יודעים מה יש להם.

ואותם אנשים רואים את גופם לא נענה להם פתאום, ופעולות שהיו כה פשוטות אתמול הן כה קשות עד בלתי אפשריות היום. והם מוצאים עצמם לפתע תלויים באחרים כדי להתלבש, כדי להיכנס למיטה, לפעמים כדי לאכול. לעתים הם מוצאים עצמם לא שולטים בסוגרים, ואז הם בבת אחת שוב ילדים. אנשים באמצע החיים שלהם, לפעמים בתחילתם, צריכים לבקש ממישהו עזרה בהלבשה, ברחצה, באכילה, בפעולות הכי פשוטות. לעתים זו נקודת השבירה האמיתית.

ואז כל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם המצב החדש: אחדים מסתגרים בתוך עצמם, מסתגפים, מתבודדים, זועקים פנימה את התסכול המאכֵּל בעודם שוכבים במיטה, יושבים למטה בחוץ או ליד אותו חלון; אחרים בוחרים בשיגעון כמפלט – הם מתגלגלים במסדרונות במהירות, שרים בקול רם, מדברים ללא הרף, צועקים, צוחקים צחוק מטורף - הכל כדי להתגבר על קולו של הבכי המבעבע מבפנים, להשאיר אותו קבור בפנים, שלא יפרוץ לפתע ויעמת אותם עם המציאות.

ישנם הלוחמים – הבועטים, הדוחפים, הנאבקים, המסתערים אלי קרב מתוך כוונה ברורה לצעוד בסופו בראש מורם את צעדת הניצחון. חלקם מצליחים, מי יותר ומי פחות; אחרים מגלים לפתע במהלך מאבקם את גודל ההר הניצב בפניהם, ומבינים שאינם יכולים לו. אז הם יורדים בכניעה על ברכיהם, מובסים, כנועים, כשהמציאות טופחת על פניהם.

ומתוך התהום הזו, מתוך המאבקים בגוף הסרבן ובנפש הפגועה, צומח בין האנשים קשר מיוחד – קשר של שותפות-גורל; קשר השובר חומות של גיל, מין, לאום או דת; קשר של תמיכה הדדית, של עידוד. אנשים שנכפו להיות יחד במקום זר ומאיים מצאו עצמם משתפים אחד את השני בצרותיהם האינטימיות ביותר. אם תרצו - כמו בטירונות בצבא. ואז מתגלה שמאחורי החזות הקודרת והמדכאת של המקום מבעבעים גם שמחה, הומור וצחוק. ההומור הוא לעתים אך לא רק הומור עצמי, הומור שחור, צחוק הנובע מתוך הכאב הגדול, אך הוא זה שמאפשר לאנשים שם להחזיק מעמד, לא להיאבד בתוך הצער האישי.

ואותה שותפות גורל מביאה ליצירת חברויות גדולות. חברים לסוד, לצרה. דאגה אחד לשני ברגעים בקשים, ושמחה משותפת ברגעים הטובים יותר. המראה של אחד המאושפזים החברים נעמד, הולך או מתקדם בכל דרך מרגש באמת, ומביא מייד לקריאות עידוד ותמיכה מצד האחרים, לא מן הפה ולחוץ, למרות אותה צביטה קטנה בלב האומרת "למה לא אני?"

וכמה שהעידודים האלה עוזרים. ההתרגשות המלווה את הרגע בו האדם מגלה בעצמו יכולות שלא היו בו קודם היא עצומה. אני עדיין זוכר את הערב ההוא בו אחד מכוחות העזר משך אותי מהכיסא, החזיק אותי בחיבוק ואמר: "אתה רואה? אתה יכול לעמוד!";

 את הערב בו ישבתי ברחבה ליד הקפיטריה עם הוריי וגיליתי שאני מסוגל להניע את העגלה בעזרת הרגליים בלבד, והסעתי את עצמי קדימה ואחורה הלוך ושוב פעם אחר פעם;

כשמצאתי באותו הערב, כמעט בוכה, שאני מסוגל להרים את רגליי לרגליות של הכיסא בלי עזרה – דבר שהיה בלתי אפשרי לחלוטין לפני הניתוח;

את הערב ההוא, עם אחי שעמד מולי כדי להשגיח בעת המעבר שלי למיטה, כשמצאתי את עצמי לפתע הולך ומתרומם ונעמד ללא כל הכנה או כוונה, "תחזיק לי את הידיים!" לחשתי בפחד מהול בהתרגשות, ועמדנו אחד מול השני, בגובה מלא, שנינו מתנשפים ורועדים מגודל המעמד וההפתעה;

ואת הערב ההוא, האחרון במחלקה לפני השיחרור, כשצעדתי לאורך המסדרון, ידיו של אבי מחזיקות את ידיי בחוזקה, גופי רועד ומזיע, רגליי כושלות, מאיימות לקרוס, כרגלי עופר בן יומו, והאחיות והעובדים מלווים אותי בקריאות עידוד שהעירו בוודאי את כולם אבל לי לא היה אכפת, עד שהתיישבתי באפיסת כוחות על העגלה, חסר אוויר ומחייך חיוך של ניצחון מהמסע.

***

סיפרתי כאן בבלוג את החוויות שלי לא כדי שיעריצו אותי ובטח לא כדי שירחמו עליי. רק כדי לספר, לפרוק. אני בסך הכל מקרה אחד של אדם אחד. אחד מני רבים. בית לוינשטיין, בתי החולים והעולם בכלל מלאים בסיפורים כאלה, קשים יותר וקשים פחות. ומאחורי כל סיפור כזה, מאחורי כל מקרה כזה, קיים עולם שלם מלא בכאב, מאבקים בלתי פוסקים, נצחונות והפסדים, לא רק של אותו אדם אלא גם של המשפחה והחברים הסובבים אותו. עולם של חיים המתהפכים מן הקצה אל הקצה.

הבלוג הזה התחיל זמן קצר אחרי שהשתחררתי מבית לוינשטיין. זכרונות, תחושות וחוויות התערבבו לי בתוך הראש בבְליל אדיר, כשפוסט התערבב בתוך פוסט, והתפרצו אל תוך המקלדת והמסך תוך תחושת פורקן אדיר והתרגשות עצומה. עם הזמן ההתרגשות הראשונית שככה וצללתי פנימה אל תוך זיכרונות פחות נעימים ויותר קשים. אך לקראת הסוף התחלתי להרגיש שתחושת הפורקן פינתה את מקומה לחיטוט מיותר בפצעים שכבר הגלידו. וזה המקום בו אמרתי שצריך לקחת פסק זמן ארוך. להפסיק לנבור בעבר ולהתחיל להתרכז בהווה ובעתיד. להמשיך להתאמן בשיפור ההליכה ובניית הגוף, ללמוד באוניברסיטה, וגם, כן, להמשיך לכתוב – אבל אחרת: בסגנון אחר, בנושאים אחרים, במקומות אחרים.

***

מסר? בטח שיש מסר. הוא היה כאן כל הזמן, בין השורות ובתוכַן – אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו. אין ערובה לכלום בחיים. הכל כל כך עדין ושברירי. אנחנו כל כך קטנים ואפסיים מול הגורל או אלוהים או איזה שם שלא ניתן לו: רגע אחד אדם כאן, ומשנהו הוא לא; רגע אחד הוא רוכב על אופנוע או נוסע באוטו או הולך ברחוב, ורגע אחריו הוא שוכב משותק על הריצפה; אדם הולך לישון בריא, וכשהוא קם רגליו מתרסקות אל הרצפה.

העריכו את מה שיש לכם – גוף, שכל, משפחה, חברים, חיים. אל תשכחו שהכל זמני. אל תזלזלו בכלום. אנשים נוטים לקחת כמובן מאליו את מה שיש להם, עד שאין להם.

אל תמעיטו בערכו של החיבוק. חיבוק בין שני אנשים הוא כל כך חשוב, כל כך נפלא. לחוש את חומו של האדם שאיתכם, את האנרגיה, את פעימות  הלב. לחבק מישהו כשאתה יושב זה לא מתקרב לחיבוק האמיתי - גוף אל גוף, לב אל לב – כשאתה עומד.

אני לא מתיימר לטעון שאני תמיד מצליח לעשות זאת. גם אני נוטה להתרגל למצב מסויים ולשכוח שהכל עשוי להשתנות, גם אני נותן לעצמי לשקוע בטרדות יומיומיות ופרטים וקשיים קטנים. זה לא קל, זה כנראה הטבע האנושי. אבל בכל זאת, נסו לזכור - אסור לחכות לאותו אגרוף בפרצוף כדי להתעורר, כי אז אולי יהיה מאוחר מדי.

***

באחד מערבי הבידור בבית לוינשטיין, לפני חג הפורים, עלו לבמה הזמר הותיק גרי אקשטיין וחבריו, ושרו את השיר המפורסם "אני הולך לבית שאן". הגיטרות רעשו, האווירה הייתה עליזה והקהל מחא כפיים ורקד עם העגלות בהתלהבות לצלילי הפזמון החוזר. עם סיום המופע התפזרו כולם למחלקותיהם, ובעודם מתגלגלים שרו לעצמם "אני הולך, אני הולך, אני הולך לבית שאן". היה זה מחזה מצחיק ועצוב בו זמנית: מצחיק בשל הניגוד הכה חריף בין מילות השיר לבין השרים, ועצוב מאותה סיבה ממש.

צחוק ועצב. זה מה שמאפיין את החיים בבית לוינשטיין, זה מה שאיפיין את הבלוג. יש לי עוד מה לספר, עוד חוויות לשתף, ישנם פוסטים חצי גמורים הממתינים בסבלנות בזיכרון של המחשב. אולי יום אחד אפרסם אותם. אולי. אבל כאן, כרגע, לפחות לעכשיו, אני עוצר.

תודה שקראתם, תודה שהגבתם, תודה שכתבתם. הגיע הזמן בשבילי לקום, לקוד קידה ולומר – כמילות אותו השיר – אני הולך.

לפני זמן מה, שנה וחצי ליתר דיוק, באישון ליל, באה חברת החשמל והקימה תחנת כוח בתוך גופי. היא התמקמה איפשהו בעמוד השדרה, הקימה תשתית, מתחה כבלים והחלה לעבוד.

ומאז במשך היום, וגם במשך הלילה, התחנה מעבירה זרמים חשמליים לעבר כפות הידיים. ולא שמדובר באי-אילו עקצוצים לא נעימים בקצות האצבעות. לא ולא! מדובר בזרמים בוולטאז' הנפוץ בעיקר בקרב חוקרי השב"כ; גלים עולים ויורדים של כאב, התוקף את האצבעות בפראות וסוחט ממני את הקללות העסיסיות ביותר בכל השפות שאני מכיר, וגם באלה שאני לא. זר לא יבין זאת.

רופא נוירולוג ודאי יאמר לכם שמדובר בעצבים מתחדשים מעמוד השדרה המנסים לפלס דרך אל הידיים, או דברי הבל מסוג זה. בבל"ת אני אומר! בבל"ת וגם שטויות! מדובר במתקן בלתי חוקי של חברת החשמל! בלי תקן! בלי אישור! בלי מכרז! שימו נורה על כפות הידיים שלי ואני אוכל להאיר את כל רמת גן!

לא פעם מוצאים אותי קרוביי כשזרועותי פשוטות קדימה או כפופות פנימה בעווית, מתפתל, ופניי מיוסרות כיהודי על מתקן האינקוויזיציה.

"מה קרה?" הם שואלים.

"הידייייים..." אני לוחש ביבבה.

"מה?!"

"הידיים! הידיים! הידיים!! מה לא ברור?! איי איי איי איי אייייי..."

לעתים מופיעים הזרמים ללא התרעה בעיתויים לא נוחים במיוחד: למשל בעת שיחה עירנית עם חברים או בזמן הרצאה מרתקת. בעודי יושב בשורה הראשונה, אל מול פניו של המרצה, מפעיל הטכנאי התורן בתחנה את המתקן ומשלח בי את הזרמים. אני מוצא עצמי פתאום נצמד לכסא, חושק את שיניי, נושך את שפתיי, מנסה לשמור על ארשת פנים שלֵיווה, בעוד בראשי מתחולל מאבק איתנים על מנת למנוע מעצמי לצרוח במלוא הגרון: "ינעעעל רב-רב-רב-רבאאאק!!! איזה כ-א-בִייייים!!!"

האם זה מעיר אותי בלילה? לא. כנראה שהפועלים בתחנת הכוח נרדמים יחד איתי.

אבל האם זה מפריע לי להירדם? ועוד איך. נסו אתם להירדם כשקיפוד עצבני יושב לכם בתוך כף היד ושולח בכם את חיציו. קצת קשה, הא?

ייתכן ולא הייתי מטריד אתכם בפרטים אלה אלמלא העובדה, שחוץ מן הזרמים אינני חש דבר בידיים: כשגוש שקשוקה רותחת נוחת עלי ומותיר כוויה על חצי מהאצבע שלי – את זה אני לא מרגיש; כשאני אוכל כריך ונוגס באצבע בחוזקה בחושבי שזה החלק הקשה של הלחם – את זה אני לא מרגיש; אבל זרמים חשמליים-עצביים שאללה ייקח לגיהנום  – את זה אני כן מרגיש! נו, איזה מין צדק זה, אימרו לי?

ואם כבר בצדק עסקינן – הַסבירו לי זאת: אם כבר אני שותף לפרוייקט של חברת החשמל – לא מגיע לי לקבל את המשכורות של חברת החשמל? תלושים לחג, חשמל חינם לבית, תוכנית פנסיה נוחה? איפה גדעון רייכר כשצריך אותו? איפה מבקר המדינה?!

אני לא אתפלא לגלות שיוסף פריצקי קשור גם לעסק הזה. כן, כן. אני לא אתפלא בכלל. אתם תראו. תהיה ועדת חקירה ממלכתית והאמת תצא לאור. כן, כן. ואז אני אדרוש את כל מה שמגיע לי: פיצויים, עוגמת נפש. הכל. אתם עוד תראו.

אבל בינתיים תסלחו לי בבקשה, אני צריך ללכת לצרוח קצת בצד.

קוראים וקוראות, מגיבים ומגיבות, שרתי אינטרנט עמוסים, קהל נכבד,

הקוראים הקבועים של הבלוג ודאי הבחינו בהיעדרו של פוסט חדש זה כמעט חודש ימים (חלקם, בלי לציין שמות, גם הטיחו בי האשמות והעלילו עליי עלילות שווא. עניין זה טופל על ידי המחלקה המשפטית של הבלוג).

החדשות הטובות הן שאני עדיין חי, ומלבד אי אילו מיחושים בלב וכאבים מוזרים בזרוע שמאל – אני חש בדרך כלל טוב.

החדשות המעט-פחות טובות הן שפוסט חדש עדיין עלול להתעכב עוד זמן מה מסיבות השמורות עימי, אך מוכנות להימסר למי שיציע לי הצעה כספית הוגנת מספיק.

מתי יגיע פוסט חדש? אין לדעת. ייתכן שבעוד מספר שבועות או חודשים, או מצד שני אולי בעוד מספר ימים, אם לפתע יתקוף אותי בולמוס כתיבה בלתי ניתן לעצירה (או אם, כאמור, תוצע לי הצעה כספית הוגנת מספיק).

אז כמיטב המסורת הכנתי סרט קצר להנאתכם, עם פאנצ'ליין הורס בסופו, שינעים את זמנכם בעת ההמתנה.

אני מודה לכם על הסבלנות, ומבקש להפסיק לשלוח לי הביתה מכתבי איום עם ראשים כרותים של סוסים. גם כי זה לא מה שידרבן אותי לכתוב, וגם כי השכנים מתלוננים על הסירחון שעולה מפח הזבל. קצת התחשבות, באמת.

תודה.