ג'ון-

 

 

כשאתה ערפד אין לך הרבה ברירות, או לבחור בדרך הטובה או לבחור בדרך הרעה, אני מניח שאני בחרתי ברעה.

סיפור חיי הוא פשוט, הפכתי לערפד מלידה, אבי הפך לערפד בגיל 23 ומאז נחשב לערפד הכי חזק שיש, אז ככה שאני נחשב לבנו של הערפד הכי חזר שיש.

ההורים שלי עזבו אותי ואת אחי התאום, אריק בגיל 17 שהיינו כבר ערפדים מיומנים ויכולנו לשלוט בעצמנו ליד בני אדם בלי לערוף להם את הראש, כיוון שאבי לא תמיד היה ערפד הוא אוהב את בני אדם ושונא את זה שהוא צריך להרוג אותם בשביל להמשיך להתקיים, אז הוא החליט שהוא 'צמחוני',אני ואחי צמחונים, או שהיינו.

אין לנו מישהו שיכול להגיד לנו לא אז אנחנו פשוט חזרנו להרוג.

"אריק! רד כבר!" צעקתי מהסלון לאחי, אני והוא דומים, חוץ מהעובדה שהוא עצלן ואני לא.

"אה?" הוא ירד באדישות עם התיק על הגב

"יאללה אתה מוכן? צריך להשאיר רושם טוב" אמרתי והרמתי את תיקי מהרצפה

"שאני לא ישאיר רושם טוב? ככה אתה מכיר אותי ג'וני?" הוא שאל עם חיוך גדול וממזרי מרוח על פניו, אריק בחיים לא ילך למקום ויחזור עם שלוש בחורות הביתה לחדרו, הוא אחד כזה שאי אפשר להגיד לו לא גם אם ירביץ לך תהיה חייב להסכים.

"טוב, טוב אין לי כוח לשטויות שלך יאללה אנחנו עוד נאחר בגללך" אמרתי, הוא הסתכל עלי במבט המום, "מה?" שאלתי אותו לא מבין.

"בגללי!?" הוא צעק ואני הנהנתי "או שאני מדמיין או שאתה זה שלקח לך שמונים שנה לסדר את השיער עם ג'ל!" הוא אמר ואני הוצאתי אנחה

"טוב ג'ל או לא יאללה! היינו פה!" אמרתי ותפחתי על שכמו מושך אותו איתי למחוץ לבית.

כשעמדנו ביער הסתכלנו אחד על השני לרגע, לשתינו היה את אותו החיוך מרוח על הפנים, ושתינו יודעים מה הוא מרמז, התחלנו לרוץ בקצב מטורף, קצב ערפדי.

כשאתה רץ ככה אתה מרגיש את כל הרוח באה אלייך, עולות לך מחשבות ואתה מבין מי אתה ומה אתה.

אחרי דקה או שתים נעצרנו מאחורי שיחים גדולים, מציצים לכיוון שער בית הספר, בודקים שאף אחד לא ראה.

יצאנו מהשיחים והלכנו בקצב אנושי כאשר העיניים מופנות עלינו.

אני רגיל שנועצים בי מבטים, נכון אני שונה, אני קצת יותר לבן העיניים בוהקות והשפתיים אדומות מדם אבל חוץ מזה אני נער רגיל, וחתיך כמובן.

נכנסתי דרך השער לבדי ואריק התפצל לתפוס לו איזה בחורה שאני בטוח שיביא אותה היום הביתה, ההצגה מתחילה.

 

מירנדה-

 

"אתה מוכן להחזיר לי את החזייה שלי?!" צעקתי על אחי ברנדון כאשר הוא מושך את החזייה שלי מצד אחד ואני בשני.

"לא!" הוא אמר וצחק, הסתכלתי עליו במבט כועס "אה ומד? לפעם הבאה, תוותרי על הפוש-אפ כולנו יודעים שאין כול כך גדול" הוא אמר וקרץ, הסתכלתי עליו במבט של שנאה בעיניים.

"אמא!!" צעקתי

"תינוקת!" הוא צעק ועזב את החזייה ,הוצאתי לו לשון וזה החזיר לי, ברנדון ואני תמיד ככה, הוא גדול ממני בשנה אבל הוא נשאר כיתה, ככה שאנחנו ביחד תמיד.

"קטנה, לכי להתארגן אני יאחר בגללך" הוא אמר ובילגן לי את השיער

"אם לא היית לוקח לי את החזייה היינו יכולים להיות עכשיו בדרך לבית ספר טיפש!" צעקתי

"ניניני יאללה!" הוא דחף אותי לתוך חדרי "מהר!" הוא אמר וסגר לי את הדלת.

פתחתי את הארון, הוצאתי ממנו חצאית מיני שחורה וגופייה לבנה עם פרחים בצבע שחור, סידרתי את השיער החלק שלי ואת הפוני שהבליט את עניי הירוקות.

הסתכלתי במראה וחייכתי.

"הכיף מתחיל."

זהו !

אני יודעת שזה קצת קצר אבל לא נורא [;

באהבה לילי ((:

קוראים אהוובים שלי בע"ה הפרק יעלה ביום שישי הוא כבר כתוב רק נשאר להעביר אותו למחשב ((;