אוף, איכשהו גם הפורים הזה בכיתי. דווקא בחג שאמור להיות ככ כיפי ומשמח אני מוצאת את עצמי בוכה משנאה עצמית וחוסר ביטחון טוטאלי.

הבטחתי לעצמי שהפורים הזה אגיע לבית הספר ולא אבריז כמו שנה שעברה, זה לא אומר שלא בכיתי ולא היה לי את הרצון להישאר בבית!

להיות בחנות מלאה תחפושות מהממות שאין לך טעם אפילו למדוד כי כולן  S M L, להתפשר על איזשהי חולצה אסקימוסית ולהבין שהיא ממש- ממש צמודה (אך לבישה). למדוד גרביון רשת לבן ולהבין שהוא לא יעלה בשום אופן על הירכיים הענקיות שלך וברגע שאת חושבת על רעיון לנעליים המחשבה שרצה לך בראש היא "אין טעם, זה גם ככה לא יעלה עליי"- איך אפשר שלא לבכות ולהיות ברגשי נחיתות מטורפים??

משום מה זה התחיל היום כשהלכתי הבייתה והייתי ממש ליד הבית שלי, אולי זה קשור לעובדה שהרגשות האנורקסים של חברה שלי התעוררו, אולי לא, אבל אני מצאתי את עצמי על סף בכי. הייתי צריכה ללכת לאותה חברה ישר אחר כך אז כשהגעתי הבייתה התקשרתי אליה ואמרתי לה לדבר איתי אחרת אני מתחרפנת ולא יוצאת מהבית. עם המזל שלי היא דיברה איתי על אוכל! אחרי שהגעתי אליה וישבנו לראות הקרדשיאנס אז סיפרתי לה הכל והתחלתי לבכות כי באמת הרגשתי ממש חרא עם עצמי.

היא לא עודדה אותי אבל הייתה לי כתף להישען עליה, אני שמחה שהייתי אצלה כי אחרת הייתי בכלל לא באה מחר לבית הספר. זה חלא שעכשיו אני חושבת שיהיה לי מדהים שם ואראה הכי כוסית וסקסית בעולם אבל מה שיהיה יהיה. אני לא רוצה עוד הפעם לשבת בבית ולהפסיד דברים כיפיים ולהפסיד לראות את החברות שלי בתחפושות מגניבות.

אני ענקית- שמנה, גבוהה וגם רגליים גדולות ומסיביות. זה מסכם את כל התחושות שלי ואת הסיבה לכל התסכול הזה.

לרזות, הפעם על באמת.