אתמול היה יומולדת שנה לאח שלי וחגגנו לו ואני הרגשתי צבועה מתמיד.

יש מילים שאפילו בבלוג הזה לא כתבתי, מילים שאמרתי רק פעם אחת, למישהי אחת, ואיש לא יודע עליהן מלבדה. קשה לי לומר את זה, לכתוב את זה, קשה לי להפוך את אותן המילים לכה מוחשיות וחזקות.

אבל אני חייבת, אני חייבת לומר אותך או לפחות לכתוב אותן. וישנאו אותי על המילים האלו, ולא יבינו אותי, ויגעלו אבל את האמת? אני שונאת את עצמי עליהן, אני לא מבינה את עצמי ואני סולדת מעצמי בגלל זה.

בתחילת היום הכל היה די בסדר, הרגשתי צבועה ודו- פרצופית אבל זה מילא. כשאמא שתתה וקצת השתכרה וכשהתעצבנתי עליה התקשרתי לחברה בשביל לחפור לה קצת ולהרגיע את העצבים שלי. מילה פה ומילה שם והגענו לנושאים היותר כואבים.

זה שאני לא מרגישה אהבה, זה שאני קרה ולא אכפתית וזה שאני אלימה כלפי אח שלי הקטן. 

כן, זו אני. אני אלימה כלפיו, כלפי ילד שרק מלאה לו שנה. ואין לי תירוץ, ואין לי סיבה לזה, זה פשוט ככה. כשאני מרביצה לו אני לא מרגישה כלום, כלום. לא צער, לא חרטה, רק כעס על העובדה שהוא בוכה. ואין לי כוח אליו, ואני לא רוצה לראות אותו ומצידי לא לראות אותו שנה.

אף פעם לא אמרתי אז זה, ואת המשפט האחרון אמרתי לה רק אתמול. הייתי צריכה לנתק לה ולא יכולתי להמשיך לדבר איתה. הרגשתי כעס עצום על עצמי ועל מי שאני.

היא אמרה לי שאני כן מסוגלת להרגיש אהבה ודאגה כי היא רואה עד כמה אני דואגת לה ורצה אליה כל פעם שקורה את הפיפס הכי קטן, והיא רואה את זה בעיניים שלי. ואני? אני לא יודעת. אני לא מרגישה. ואני שונאת את עצמי. וככ כעסתי על עצמי אתמול בערב, וככ שנאתי את עצמי אתמול בערב. רציתי להרביץ לעצמי, לנפץ על הקיר את כל הבא ליד. היה קשה לי לשבת בשקט, לא יכולתי, הכעס והעצבים היו ככ חזקים.

וכתבתי אתמול 3 שירים. שיר ברכה אחד לאחי, שיר שני עד הצביעות שלי שהרגשתי עוד בבוקר ובצהריים ושיר שלישי כתבתי בערב, כשהייתי בשיא העצבים שלי על עצמי.

אני מעדיפה לא לפרסם אותם, כי יש לי הרגשה שאם אני אפרסם אותם כאן, ביחד עם הפוסט הזה, זה יוריד מערכם ויוזיל אותם.