אתמול אני וחברות לי הלכנו למסעדה לרגל יום הולדת של חברה. לא נהניתי. אני אפעם לא יכולה להנות עד הסוף באירועים שיש בהם אנשים שאני לא מכירה או אפילו, לפעמים גם באירועים שדווקא אני כן מכירה בהם את כולם.

איכשהו כמעט חצי מהזמן אין לי עם מי לדבר ואני יושבת, כאילו מקשיבה לשיחה מסויימת ומנסה להעסיק את עצמי במשהו. הפעם ישבתי ממש בקצה ולכן כשחברות דיברו לא יכולתי אפילו לשמוע אותן כי ישבתי קצת רחוק.

הרגשתי עם עצמי יותר מחצי מהזמן לא בנוח ולא שייכת ואני חושבת שאם יכולתי הייתי בוכה מאוד בקלות מהסיטואציה הזאת אבל הבכי היה הופך הכל לעוד יותר פתאטי ומעורר רחמים.

אני יודעת שלא משנה איפה אשר או ליד מי תמיד איכשהו ארגיש לא קשורה ומיותר, תמיד. זו לא הפעם הראשונה שיש לי את התחושה הזאת, כמובן שלא. תמיד כשיש קבוצה של אנשים מדברים אני מרגישה "בחוץ". תמיד כשמתאספים במעגל (לשם דיבור משותף/ ריקוד) אני נמצאת מחוצה לו, פיזית! אני רואה את הגב של האנשים ולא את פניהם, אני מרגישה שאם אקום ואלך איש לא ישיב לב, אולי רק אחרי כמה דקות, כשכבר אהיה רחוקה.

יכולות לעבור דקות ארוכות של דיבורים בהן לא אוציא מילה מפי, בהן אראה את הגב של האנשים ולא את פניהם לרוב, דקות שארגיש לא שייכת בכלל לכל הסיטואציה הזו.

ואני לא נהנית מזה, בכלל לא, ואני יודעת שזה יקרה בשלב זה או אחר. ואני שונאת את זה, את הכל, את עצמי. כי לא האנשים הם אלא שאשמים אלא אני.