היום ערב יום העצמאות ויש את כל הבמות/ מסיבות/ וואטאבר ואני לא יוצא לשומקום ובאמת שטוב לי ככה. 

בהתחלה לא תכננתי לצאת, ואז זרמתי עם חברה שלי ואמרתי לה שנסע לרחובות אם לא יהיה לנו משו אחר וככה קבענו לנסוע לרחובות אבל אחרי זה חברות שכנעו אותה לנסוע איתן לרועצ ואמרו לי לבוא איתן וסירבתי ואז דיברתי איתה ובאמת שלא הייתה לי בעיה עם כל העניין. יותר מכך, החברה שקבעתי איתה צעקה עליי בגלל שהיא חשבה שהיא מפקירה אותי לבד. אמרתי לה בשיא הכנות שאם זה היה קורה בזמן אחר אוליי זה היה מפריע לי ואוליי הייתי נפגעת אבל עכשיו באמת שלא אכפת לי כי גם מלכתחילה לא התכוונתי לעשות משהו היום וגם אחרי שקבעו לא פיתחתי ציפיות והתרגשתי.

לא אכפת לי מכל העיניין הזה ואני לא יוצאת היום לשומקום ולא אכפת לי שכולם יהנו ויספרו חוויות. שנה שעברה (?) זה קצת הפריע לי כי לא הייתי עם חברות ונסעתי למישהי לראשון כי למרות שנהניתי איתה הרגשתי מחוץ לעניינים קצת (אבל אני לא מתחרטת על זה בכלל!) אבל השנה מ-מ-ש לא אכפת לי. זה לא מזיז לי להיות בבית כשכולם בחוץ. אין לי בעיה להיות מחוץ לעניינים. 

ומה שאני תוהה עכשיו זה כי השתניתי או בגלל המצב רוח והמצב הכללי שלי בזמן האחרון שכולל דכאונות, בכי בלי סיבה, רצון מטורף לישון וכאבי ראש. מצב די מחורבן שכולל בתוכו את הרצון להתבודד ולהתכנס בעצמי אז אולי זה קשור ואולי זה כי השתניתי בלי קשר אבל מה שזה לא יהיה, אני מרגיה שלמה ב100% עם ההחלטה שלי ובכלל לא פגועה או מאוכזבת.

אם לומר את האמת, לא חשבתי שאוכל להרגיש ככה. בזמן שבו כל עם ישראל יוצא וחוגג ואני נשארת לבד בבית, לא חשבתי שארגיש רוגע כזה וחוסר אכפתיות. אני לא מנסה לשכנע את עצמי שטוב לי לי לבד בבית, באמת טוב לי! וזה מה שמפתיע אותי כי לא חשבתי שאגיע למצב כזה, ואני לא אומרת שזה רע. פשוט לא חשבתי שלא יהיה לי אכפת.

אני מפתיעה את עצמי.