אולי זה לא משהו גדול, ואפילו מטופש עד מאוד אבל מוזר לי לחשוב על זה, מאוד מוזר. היחסים שלי ושל אבא שלי כבר רעועים הרבה מאוד זמן ובעבר הייתי בטוחה שהוא לא אוהב אותי בכלל, שמצידו אני יכולה להתאבד וזהו, רק שיהיה לו חבל שכבר אין לו פיליפינית קטנה שתהיה כפופה לו. היום אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא כן אוהב אותי במידה מסויימת ופשוט לא מראה את זה, וזה לא פחות כואב. אני לא יכולה עדיין לדעת עד כמה הוא אוהב אותי ועד כמה אני חשובה לו ועד כמה הוא אוליי מעריך אותי כבנאדם ואם הוא בכלל גאה במי שהפכתי להיות- וזה כואב.

אני גם מתחילה להסתכל עליו באופן יותר אנושי- אפילו שקשה לראות את זה הוא סוגשל רומנטי, והוא גם טיפה פגיע במצבים מסויימים וזה סותר לגמרי את החזור שלו שהוא מראה ברוב המוחלט של הזמן.

וכמה שמוזר לי לראות אותו באור שונה, ביחוד שאני עדיין מתקשה לראות בו את הצדדים החדשים ומעדיפה לראות אותו כפי שראיתי פעם, כי זה הרבה יותר קל.

אני לא רוצה להבין אותו וגם לא מסוגלת, זה כנראה עדיין קשה מידי בשבילי, אפילו לראות בו צדדים אנושיים זה קשה בשבילי, בינתיים.

אני רוצה להתבגר ולהיות מסוגלת אוליי אפילו קצת להבין אותו ולהפסיק להפגע ממנו ופשוט לסדר לעצמי את הראש בכל מה שנוגע אליו וכנראה שאני בדרך.