בזמן האחרון אני נאנחת יותר מידי, מנסה לאזור כוחות יותר מידי, זה מעצבן. אני לא רוצה להיאנח יותר מידי פעמים, אפילו ברגעים הכי חסרי משמעות כמו רע לפני פתיחת הלוקר בבית הספר, כאילו שהפעולה הזאת דורשמת ממני איזשהו כוח שחסר לי.

אני לוקחת נשימות עמוקות, מנסה להסדיר את המחשבות הרצות או לאזור כוח שאני מפחדת שכבר אינו קיים.

בזמן האחרון אני לא אני, או בדיוק ההפך, בזמן האחרון אני היא האני האמיתית שתמיד התחבאה בצל המסיכה ששמתי עליי, אני כבר לא יודעת. אבל דבר אחד שאותו אני יודעת שפאקינג קשה לי עם עצמי.

ועכשיו עלה משהו בראשי- עד כמה שאי יכולה להיות בנאדם טוב ככה אני יכולה להיות גם חלאה. יש בי צדדים נפלאים כנראה, ואולי בגלל זה הצדדים האפלים שלי ככ נוראיים? בשביל שיווצר איזון? כי אני יודעת שיש בי צדדים נוראיים אבל מצד שני אני יכולה לומר שיש דברים בי שאני אוהבת ושהם טובים, וחברה אמרה לי שאני בנאדם נפלא למרות כל מה שאני אומרת. אז אולי אני ככ נוראיית בדיוק כמו שאני מדהימה? כי ההפרש בין שתי נקודות הקיצון האלה הוא נורא גדול, הפער הזה הוא לא נתפס מרוב שהוא גדול.

אני אומרת שאני צריכה להיות חזקה ולהתאפס על עצמי, לקחת נשימה עמוקה ולצלול לאוקיינוס הזה שנקרא חיים ולקוות לטוב, אבל האם זה יספיק? האם אני באמת אוכל ללמוד לשחות טוב ולהצליח להסתדר בכוחות עצמי ולא להיות תלוייה באחרים באופן פתטי? האם אני אוכל להסתדר בצורה טובה ולגשר על הפער הענק הזה בין הטוב והרע שבי? כי הפער הזה הוא כמו חור שחור, שלאט- לאט בולע את כל כולי לתוכו.

האם אני באמת רוצה להצליח להסתדר ולצאת מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו? האם אני באמת מסוגלת להתאמץ לשם כך ולו טיפה? אני לא יודעת, אולי לא. אולי אני נהנית להיות עלובה כזאת, חלשה כזאת, מדוכאת וסובלת. זה הרבה יותר קל מבחינה מעשית