איי- איי, כמה שאני לא מרוצה מעצמי. אני מתנהגת בטיפשות. אני מרחיקה את עצמי מכל החברות שלי ואז מרגישה צביטה בלב כשאני מרגישה שהן אכן התרחקו ממני.

בזמן האחרון אני לא מסוגלת לשבת איתן בהפסקות או בשעות החופשיות, לא מסוגלת. לא כי הן עשו משהו, אני פשוט לא יכולה לתקשר עם אף אחת כשאנו בחברה של יותר מ2-3 בנות. אני מתחילה להרגיש שאנו בעולמות שונים, הן "פה" ואני בכלל "שם". וזו לא אשמתן, דבר לא השתנה, פשוט פעם יכולתי להשתלב בשיחות וגם אם לא זה לא היה מפריע יותר מידי אבל עכשיו אני לא מסוגלת להיות איתן יותר מ10 דקות. עם כל אחת מהן בנפרד אני סבבה לגמרי, מדברת וצוחקת אך כשאנו ביחד, אפילו 4 בנות, אני כמו נאטמת לעולם שבחוץ והולכת משם, מרגישה זרה.

בהפסקות אני נודדת לי- פעם אני איתן, פעם הולכת ללוקר לבד בלי סיבה מיוחדת, פעם הולכת לשירותים שבבניין האחר לבד, ולמשך כמה דקות אני לפעמים איתן בגופי אך לא בראשי ובליבי. אני הולכת כאילו עם מטרה אך המטרה היחידה שלי היא להיות לבד, אני לא אובססיבית לגבי המראה שלי ולכן תמיד הולכת לשירותים להביט על עצמי ואני גם לא סובלת משלפוחית שתן קטנטנה, העיקר ללכת, להיות עם עצמי.

ובשעות החופשיות אני בסיפריה לבד, עושה שיעורים בכל מקצוע שרק ניתן, העיקר לא ללכת אליהן.

וזה לא שאני שונאת אותן, וזה לא שאני כועסת או פגועה, אני פשוט לא יכולה להיות בחברה גדולה יותר, אפילו שאלו הן, הן מרגישות לפתע זרות ומנוכרות משהו.

וזה בראש שלי ובתפיסה שלי את המציאות, וככה אני לבד, בורחת מהן כל הזמן ושמתי לב שהן התרחקו טיפה, ופתאום זה צובט בלב, ולמה בכלל? אולי ההתרחקות שלהן ממני זה רק בראש שלי, אבל גם אם לא זה בכלל לא מפתיע, ממש ממש לא.

כל היום כמעט אני מסתובבת עם חרא מצברוח/ עצבנית או כעוסה בלי שום סיבה, ובאמת שאין סיבה. כאבי ראש שהספיקו לחרפן אותי ומידי פעם רצון פתאומי להישבר ולבכות, אפילו שהדמעות איתן יוצאות גם כשאני לבד בשירותים.

וזו לא אשמתן בשום דרך או צורה! אני מתרחקת מהן, לא מתקשרת איתן, לא מוציאה מילה. 

שיעור אמנות, אני תופרת לי חתול מבד ובאוזניי אזניות, כל אחת עושה מה שהיא רוצה, קמה והולכת, מדברת ומסתובבת בכיתה, שיעור מאוד חופשי שאפילו לא ניתן לקרוא לו שיעור. והכיתה לא מלאה כי זה "חוג" מטעם בית הספר ואני כל השעתיים הלימודיות (90 דק') עם אוזניות באזניים, לא מדברת לאיש כי פשוט לא באלי, למרות שהן ממש מאחורי, ואולי בעצם לא? אולי כבר יצאו או הלכו ואולי הן הספיקו לחזור? אני לא יודעת, לא אכפת לי, טוב לי לשבת לתפור לבד.

שאני לא אתפלא שבסוף אשאר לבד, אחרי שכולם ילכו. ואני לא רוצה את היחס שלהן, לא רוצה שיקרקרו אחריי, אני באמת רוצה לבד, אבל אולי זה פשוט יותר מידי לבד שבסופו של דבר יתנקם בי? אולי כשלא ארצה ב"לבד" הזה כבר יהיה מאוחר מידי?

זאת לא אני, ממש לא אני. הפכתי למישהי אחרת- מישהי אדישה וקרה יותר, מישהי לא חברותית ועצבנית.