נכנסתי לחתיכת תסבוכת עם חברה שלי. אתמול בכיתי בהיסטריה בגלל כל הקטע של הקיץ וממש שנאתי את המראה שלי והכל עלה ובאמת ששנאתי את עצמי. התקשרתי אליה בוכה ודיברנו חצי שעה בטלפון ודי רמזתי לה שהייתי שמחה אם היא תבוא אליי, הייתי צריכה אותה פיזית איתי כי באמת שהרגשתי זוועה. היא לא באה ואפילו לא התקשרה ונפגעתי ממנה. פשוט נפגעתי. תמיד שהיא בוכה או משהו קורה לה אני רצה אליה וכשאני בכיתי היא אפילו לא התקשרה שוב. נפגעתי ממנה. לא נפגעתי ברמה של "אני לא רוצה לדבר איתה" אבל היה לי קצת קשה לחשוב עליה.

היום בבוקר אני, היא ועוד חברה הלכנו ביחד לבית הספר והיא ספרה שאתמול היא הייתה עם חברה שלה ואז נפגשה עם הבנדוד שלה ועם האקס הטרי שלה והאקס עשה עליה פוזות והיא נפגעה מזה וספרה שהיא בכתה אבל עכשיו היא מרגישה טפשה בגלל שהיא בכתה.

לא התחלתי להרגיש ש"אוייי היא מעדיפה את האקס על פניי" אלא להיפך, חשבתי דווקא שהיא הייתה אתמול עסוקה וזה היה אנוכי ממני לרצות שהיא תבוא אליי והכל כי אחרי הכל היא והבנדוד מאוד קרובים והיא חשבה שגם היא והאקס ימשיכו להיות ידידים טובים.

בסופו של דבר החלטתי לומר לה שרציתי שהיא תבוא אליי ושנפגעתי ממנה. הייתי הכי ישירה וכנה איתה שיכולתי. לא הייתי בטוחה אם זה הזמן הטוב לומר לה את זה אבל ידעתי שלהתאפק לא אוכל, למרות שזה לא *כ"כ* פגע בי.

היא אמרה שלא אמרתי את זה מספיק ברור שרציתי שהיא תבוא אליי אבל שבכל זאת היא יצאה מגעילה כי היא הייתה אמורה ישר לבוא אליי ושאוליי היא מאוד חיכתה לדבר עם האקס או משהו והייתה אטומה אליי. הא אמה את הכל בטון מת כזה, עצוב והתנצלה. היה לנו מיני ריב כי טענתי שהיא אמרה שהא עסוקה והיא אמר שהיא לא אמרה שהיא עסוקה, יכול להיות שאני באמת זו שטועה בקטע הזה.

זו הייתה אחת השיחות היבשות ביות שהיו לנו, השיח היחידה שאני זוכרת שהנתנלה בשקט כזה ובלי אמוציות.

אמרתי לה שזה לא אמורלשנות בינינו כלום ושהכוונה של זה ל להתרחק ממנה לא שפשוט הייתי צריכה לומר לה את זה. היא אמרה שהיא לא יודעת אם נוכל לחזור ליות כמו קודם כי אם ה תתקשר אליי עוד הפעם ותגידלי לבו לייה היא תרגיששהיא מנצלת אותי.

אני מבינהמאייפה זה נובע, ולמען האמת הייתי מרגשה אותו הדבר במקומה, והמשכתי לומר לה שזה לא נכון, ושהיא ל מנצלת אתי ושאם היא תתקשר אליי אני אבוא אלייה עם כל הלב, מהרצון הטהור של לעזור לה. היא לא ככ השתכנעה והמשכתי להגיד לה שוב ושוב שאני לא רוצה שהיא תתרחק ממני ואני לא רוצה שיא פחות תסתמך עליי ותזדקק לי ופחות תתקשר אליי אלא פשוט שכשאני צריכה אותה היא תהיה שם, זהו.

אני מוכנה ללכת אליה כל יום ולעודד/ לנחם אותה אבל העיקר שאם פעם בחודש אני אזדקק לה גם היא תהיה בשבילי באותו האופן. אני אמרתי לה שלא באתי להתחשבן איתה ולספור כמה פעמים באתי אלייה וכמה היא אליי, פשוט שברגעים מסויימים היא תבוא אליי ולא אני אליה, ברגעים כשאני ארגיש חרא עם עצמי לגמרי.

השיחה נקטעה והמשיכה אחר כך, והמשכתי לומר לה שאני לא רוצה ששום דבר ישתנה ושאם יקרה לה משהו והיא לא תתקשר אליי ותאכל את עצמה מבפנים בשקט אני ארביץ לה. אני לא רוצה להתרחק ממנה, אני לא רוצה לתת לה ליפול! אני רק רוצה שגם היא לא תיתן לי ליפול ותהיה איתי באופן פיזי ולא רק בטלפון לחצי שעה. השיחה השנייה גם נקטעה (דיברנו כל הזמן בבית הספר עצמו) וזה מרגיש לי כאילו לא שיכנעתי אותה מספיק, כאילו עדיין נותר משהו פתוח ואני עכשיו רק מקווה לטוב.

אני מקווה שהיא הבינה מה אני באמת התכוונתי לומר לה כי אני מאוד אתחרט על מה שאמרתי אם היא תתרחק ממני ולא תספר לי הכל כמו פעם ולא תפנה אליי דבר ראשון מהסיבה שהיא לא רוצה לצאת "כפויית טובה" או "מנצלת".

אמרתי לה שאני יודעת שזה אנוכי מצידי לרצות שהיא תבוא אליי כל פעם שקשה לי ואני בוכה, זה אנוכי ואני יודעת אלב גם אמרתי לה שאני עדיין רוצה את זה, עד כמה אנוכי שזה. שאוליי זה לא בסדר ממני לרצות שהיא תבוא אליי ישר ותהיה איתי, אבל אני עדיין רוצה.

אני אנוכית, אבל לא מספיק אנוכית בשביל לומר לה "בואי אליי" ישירות, בלי להתחשב במה שהיא עושה או עם מי היא. כי אם הייתי מתקשרת אלייה והיא הייתה עם האקס והבנדוד הייתי ישר מנתקת, אפילו לא מדברת איתה. אני לא עד כדי כך אנוכית ואני לא יכולה לומר לה בישירות לבוא אליי, כי אני לא רוצה להיות נטל או להפריע.

אבל מסתבר שעם התנהגות כזאת אני לא מספיק ברורה.

אני לא כועסת עליה או משהו, אני גם כבר לא פגועה ואני לא יודעת אם היה כדאי לי לומר לה את זה, ועוד בבית הספר. אני מרגישה שאוליי זה היה עדיף אם הייתי סותמת את הפה שלי.

זו כבר פעם שניה שהרגשתי שהיא אכזבה אותי ונתנה לי ליפול, וגם בפעם הראשונה אמרתי לה (אם כי רק אחרי שבוע) וזה מה שעוד יותר הקשה עלייה, כי זה רק חיזק אצלה את ההרגשה שהיא חברה לא טובה ונוטשת.

הייתי צריכה לסתום.