פעם טוב לי ופעם רע לי, אני מרגישה שאני צומחת אך מרגישה שאני נופלת. אני כבר לא יודעת. לא יודעת מה אני מרגישה, באיזה מצב אני נמצאת ומה עובר עליי.

אני מרחקת מכולם מה שדווקא מסב לי אושר ועם זאת אני מרגישה שהתרחתי מאחד אחד בניגוד לרצוני, התרחקתי ממנה למרותש לא רציתי. היא בעצמה עכשיו במצב לא מזהיר וגם עליה עוברים דברים, ואני מקווה שזה הגורם להתנהגות המעט משונה שלה אבל אוליי זה משהו שעשיתי או אמרתי, או בכלל האווירה סביבי שדוחה אותה. אני לא יודעת.

התחלתי ללכת לפסיכולוג, זה הולך סבבה, נותן לי חומר למחשבה. הוא רוצה לראות אותי פעם בשבוע, זה יעלה לי 500 שח. ההורים שלי לא יכולים לממן סכום כזה ואני לא מסוגלת לבקש מהם להביא לי סכום כזה כל חודש, כנראה שאני אפסיק ללכת לפסיכולוג. חבל, אני מניחה.

אני איכשהו אשרוד, או אפול ממש נמוך. אני אמשיך להתקיים איכשהו- זו הדרך לומר את זה. אין לי יצר השרדותי, אבל אני לא אתאבד, אני רק אתקיים במקרה הכי גרוע. אוליי יהיה לי טוב איכשהו, אוליי. זה לא בטוח.

השיחה עם חברה שלי עשתה לי רק רע- היא לא הייתה מתעניינת כמו תמיד והטון שלה נשמע מונוטוני משהו, יותר מתמיד. אופן הדיבור הזה שלה, זה לא משהו שאליו אני רגילה. היא גרמה לי לתחושת אי נעימות גדולה, מן לחץ בחזה.

עכשיו אני מרגישה טיפה אבודה, באמת אבודה. אני אדבר איתה אוליי מחר, אתנצל ליתר בטחון. גם אם עשיתי משהו וגם אם דחיתי אותה, וגם אם לא אחזיר את המצב לקדמותו, לא ארגיש כזאת אבודה. אני שונאת להיות באי ידיעה, זה מחרפן אותי.

לא מסוגלת להתרכז, לא מוצאת במה להתעסק, אני לחוצה, לא מבינה מה קורה.

אני לא יודעת אם טוב לי או רע לי במצב הכללי שאני בו.