בזמן האחרון ממש טוב, או לפחות כך אני חושבת. אני חושבת שאני שמחה יותר מתמיד, משוחררת יותר, כאילו שמליוני דברים כבר לא כובלים אותי אל העצבות ועם זאת, אני לא בטוחה בכך.

אני מתבודדת מכולם, מתרחקת מהם ואני חושבת שזה עושה לי ממש טוב, שבאמת טוב לי ככה, במצב של הלבד הזה. אני לא בודדה, ממש לא. אני פשוט לבד, ואני מתחילה לאהוב את הלבד הזה יותר ויותר.  אני לא יכולה להיות בטוחה שזה באמת טוב בשבילי, שאני לא אתחרט על כך בבוא העת, וזה מה שמפחיד אותי- שברגע שאתחרט כבר אהיה לבד לגמרי ובודדה לגמרי.

ועד כמה שטוב לי, לא באמת טוב לי.

הלבד בו אני נמצא גורם לי לחוש פחות תחושות רעות כי הוא בעצם מנתק אותי מהגורם לעצב ולאי הנוחות (אנשים), ועדיין, הבעיות לא באמת נפתרות. אני עדיין שמנה ואני עדיין לא אוהבת את איך שאני נראית ואני עדיין שונאת את העונה המסריחה הזאת שגורמת לכל הפגמים שלי לבלוט.

הלבד בו אני בוחרת הוא אינו פתרון, הוא אינו תרופה, הוא אינו טיפול אמיתי. כמו מייקאפ ששמים על חצ'קון, החצ'ון לא נעלם, הוא לא מטופל, הוא פשוט פחות נראה ובולט לעין, פחות מפריע. אמרים שיותר מידיי מייקאפ אפילו מזיק לעור הפנים וסותם נקבוביות וגורם לחצ'קונים- אני מפחדת שגם הלבד בו אני מתעטפת, בסופו של דבר הוא יזיק, למרות שעכשיו הוא כה מושך.

אני שמחה יותר מאשר שהייתי לפני שבועיים בערך, אבל אני לא מאושרת, בכלל לא.

אני עדיין חושבת שאני עלובה ואני עדיין לא אוהבת את עצמי, אבל הלבד הזה מרחיק אותי מ"טריגרים" שיכולים לגרום לי להרגיש עוד יותר חרא עם עצמי כי דווקא כשאני עם אנשים אני יכולה להרגיש ככ בודדה