מה הוא מרגיש כלפיי? למה הוא ככ רק ואדיש, לא מראה שום רגש? האם יש בכלל רגש?

לא מוכן לעשות בשבילי ויתור אחד קטנטן, להתחשב טיפה, ללכת לקראתי. וזה כואב! כי הוא אף פעם, אף פעם, מעולם לא עושה למעני וויתורים, לא שאני זוכרת. לא מוכן להתפשר למעני בשקט, בלי צעקות.

והרי כשאוהבים, מוכנים ללכת זה לקראת זה, לוותר על דברים פצפונים וגם גדולים, והוא? אוב אותי בכלל? איזו סוג של אהבה מתה זאת?

והרי כשאוהבים רוצים להיות עם אותו אדם שאוהבים, להמצא בקרבו, לדבר, לספר חוויות. אבל הרוצה הוא בכלל בקרבתי? אמר לי פעם, בלי איטרסים כלל "אני הולך לXXX, בואי איתי?"? לא שאני זוכרת.

תמיד אני באה איתו או כי אני רוצה ללכת לאנשהו או כי הוא צריך אותי בשביל משהו. מעולם לא קרא לי לבוא איתו לחנות רק בשביל לבוא איתו, תמיד קרא לי בשביל שאעזור לו לסחוב. מעולם לא גרר אותי איתו לבנק רק בשביל לבלות כמה דקות בודדות איתי.

וזה כואב! עכשיו זה מאוד כואב! זה מייסר אותי, הדמעות לא מפסיקות, המחשבות הרעות לא עוזבות.

רק כשאני בסכנה כלשהי או מתכוונת להיות במצב "מסוכן" כמו ללכת לים עם חברות או למסיבה בת"א בלילה רק אז מרגישה אני דאגה, רק אז הוא אומר "לא" וזה "לא" של דאגה. רק אז.

למה אני לא יכולה להרגיש את אותה ה"אהבה" כל יום, פעם ביום, פעם בשבוע, פעם בחודש?!

עם הזמן אני נחלשת נחלשת והמילים הקטנטנות, הטונים הלא נכונים מרסקים אותי. במקום להתחזק ולבנות חומות הגנה נגדו, החומות הדקות שכבר היו נהרסות, מתפוררות להם עם כל מילה הנאמרת בטון מעט לא נכון.

למה אני רק נפגעת יותר ויותר, מהדברים הכי קטנים וטיפשיים אני בוכה כמו ילדה קטנה?

וכבר התייאשתי, וכבר א נאבקת בו. אצלו כוחותי, נגמרו, התכלו. לא רוצה לשמוע אותו צועק או פוטר אותי ב"טוב, טוב" מזלזל לא נותן לי לסיים את המשפט בשום פנים ואופן. לא רוצה להרגיש עוד יותר קטנה ומטומטמת. נמאס לי לכעוס, אני כבר לא כועסת, אני רק בוכה ונעלבת. כבר הפכתי לאדישה ומיואשת.

אני לא יודעת מה עובר בראשו, בליבו, מה הוא מרגיש או לא מרגיש כלפי. הייתי נותנת הכל, את כל הכסף וההנאות של החיים רק בשביל לגלות, פעם אחת ולתמיד, מה אני בשבילו.