היום הזה בינתיים ככ מיותר אבל אני לא מתלוננת יותר מדי, זה "כמעט" חופש, "כמעט" אך לא לגמריי.

באתי לשעתיים ספרות בהן הראו לנו כל מיני מערכונים וסרטונים באודיטוריום והיה מצחיק ודי מעניין, והייתה לי שיחה חביבה עם המורה שלי למחשבת ישראל, שהייתה איתנו גם, בגלל שזה היה אמור להיות לנו ספרות לפי המערכת אלא מחשבת. אחרי שעה הראשונה או באמצע השנייה כאבי בטן תקפו אותי. ליתר דיוק, היו לי כאבים מהבוקר אבל הם ממש התחזקו עד לרמה בלתי נסבלת. רוב הסיכויים זה כאבי מחזור אבל ל"מזלי" שכחתי את הכדורים בבית ולא הבאתי אותם ולכן הלכתי הבייתה. ידעתי שלא אוכל להחזיק מעמד ככה, כי פשוט רציתי להתקפל לתוך עצמי ולא לזוז, אני לא מתמודדת טוב עם כאב בכלל.

בעקרון היו צריכות להיות לי שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך ואוליי שעה של היסטוריה. מאנגלית התלבטתי אם להבריז (בלי קשר לכאבים) כי ממש לא רציתי לפגוש את ברוניה (המורה) ולהתמודד עם התעקות שלה כי לא עשיתי שיעורים שהיו עוד מחופשת פסח. מהיסטורייה הייתי מבריזה 100%. תכננתי לבוא לתנך כי זה שיעור אחרון והכל וגם לספרות שהיה בבוקר כי אני פשוט מתה על המקצוע ובמיוחד על המורה.

בסופו של דבר יצא שהייתי רק בספרות ואז הלכתי הבייתה בכאבים.

ניתן להגיד שמיום דיי מיותר היום שלי הפך למיותר לגמרי אבל אני סבבה עם זה. אחרי שהגעתי הבייתה לקחתי משכך כאבים ועכשיו סבבה לי וגם ראיתי את הדרמה הקוריאנית שהתחלתי לראות ככה שלא ניתן שהיום הזה לגמריי מבוזבז.

כבר שכחתי איך זה להיות לבד בבית, להיות זקורה במיטה בלי לעשות דבר. פעם זה היה חלק קבוע מהשגרה שלי, חלק שאליו אני כמהה עכשיו כי עם אחי אין רגע שבו אני לגמריי לבד בבית, אפעם. חוץ מזה שההורים כמעט תמיד בבית כי אבא החליף עבודה מאז אותו הזמן אבל גם אם הם אל בבית, רומן בבית ככה שאני לא לבד ואני לא יכולה להיות זרוקה כל היום במיטה בלי לעשות כלום ובלי לדאוג לדבר.

היום הזה היה כמו אותם הימים מלפניי יותר משנה, כבר שכחתי שקיימים ימים כאלה אצלי. היה כיף להיזכר בזה ורק בגלל זה היום לא מבוזבז- הוא מנוצל למנוחה אחרי כל שנת הלימודים המייגעת ולפני החופש הגדול המייגע (אני ורומן לבד בבית, זה מייגע!)