אולי אלו דברים קטנים, חסרי משמעות כמעט אבל הם אלו שקובעים את המשמעת העצמית ואני שמחה לגלות שיש לי משמעת עצמית הפעם.

כשהכנתי לאחי אוכל, אחרי שאכלתי, הריח היה ככ משכר ומפתה. ריח של עוגיות עם מילוי שוקולד נמסות בחלב חם- שוקו שוקולדי ומ-מ-ש סמיך. ככ רציתי לטעות כי הריח פשוט חרפן אותי, אבל לא! אפילו כשבדקתי את הטמפרטורה של האוכל על השפתיים שלי, מייד שטפתי אותן כך שאפילו גרגיר לא נכנס לפה שלי. ידעתי שאם אטעם קצת, הקצת יהפוך להרבה וגאאאד, העוגיות היו כמעט 500 קל' ל100 גר'. ממש לא היה שווה לי לאכול את החרא הזה, במיוחד אחרי שהגבלתי את עצמי בכמות החומוס (ויש בחומוס פי 2 פחות קלוריות!). בסופו של דבר אפילו לא טעמתי מזה ועל זה אני ממש גאה בעצמי כי יש לי חולשה חזקה לשוקולד, במיוחד כשהוא חם.

הדבר השני שאני גאה בעצמי עליו זה כשאחי שכך על עצמו בוטנים ואת הקליפות שלהם לא אכלתי אפילו בוטן אחד כי ידעתי שאגוזים זה משמין ואין לי שום סיבה לאכול אותם סתם כך. אספתי בוטן בוטן ו..? לא אכלתי אפילו רבע בוטן. וכל הכבוד לי על זה כי עוד מאתמול אני שמה עליהם עין ואני יודעת שלטחון אותתם לא יעשה לי טוב.

קשה להתאפק ולא לאכול דברים שנמצאים לי מתחת לאף (במיוחד כשאני מאכילה את אחי) אבל אני יודעת כמה כדאי לי להתאפק וכמה המטרה שווה בסופו של דבר