התחלתי לכתוב פוסט על כמה שהבנאדם מקולקל ואדיוט, ואיכשהו במהלך הכתיבה הוא הוכיח את זה מעל לכל ספק וגם לי לבכות למשך כמה דקות טובות בהיסטריה מוחלטת. תוך כדי שבכיתי והתכתבתי עם חברה שלי כתבתי את זה. אני מעדיפה לא לכתוב את השם שלי בכלל, אבל אני מקווה שזה ברור שזה לא נועד להעתקה.
חסרת חשיבות, קטנה
הדמעות זולגות בפעם המי-יודע-כמה
הלב נקרע מבפנים כבר בפעם האלף
הגרון רוצה לשחרר זעקה מלאת כאב, זו לא הפעם הראשונה
אני נפגעת
מרגישה קטנה, חסרת חשיבות
אני בוכה
שומעת שיר עצוב ומבפנים רק נקרעת
אתה תמיד אטום
לא מוכן להקשיב
חסר סבלנות
לא מפגין אהבה
"אתה לי מכאיב!!!"
אתה היחיד שצודק
היחיד שמחליט
אני רק כלי, גם היא רק כלי
אתה המלך, אנחנו הנתינים
אנחנו כלום
בלי הזכות להביע דעה
בלי הזכות לסיים לדבר
היש לי בכלל זכות לחיות, להתקיים?
אני יכולה רק לצעוק
מילותי אולי יגיעו לאוזנייך
אך בטוח לא יגיעו ללביך
אני יכולה רק לצרוח
עד שאהיה צרודה
עד שקולי יעלם
עד שאני עצמי אעלם מעל פני האדמה
רק אז אולי אתה תבין
האם בכלל תהיה מסוגל להבין?
אני לא בטוחה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
