עברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי. למה ככ הרבה זמן? כי לא הרגשתי צורך לשתף ולעדכן, כי היה לי יחסית סבבה בחיים שלי, כי לא הרגשתי שיש משהו שאני רוצה לחפור בו, עם עצמי.

הרבה השתנה ועם זאת לא הרבה השתנה. בימים האחרונים אני השתניתי, הרבה. היה פיצוץ עם ההורים, הייתי היסטרית- צרחתי ובכיתי וככ נפגעתי משניהם. עבר יותר משבוע מאז שאני לא מדברת עם אבא שלי ושנינו לא מראים נכונות לדבר זה עם זו. כמה שזה פוגע. כמה שזה כואב.

אני מרגישה שנזנחתי, שאני כבר לא הבת שלו, שאני אוויר בשבילו, שהוא לא צריך אותי. אני רוצה את התשומת לב שלו, אני רוצה לצרוח עליו, אני רוצה לצרוח...

ככ נפגעתי ממנו, מעולם לא נפגעתי ככה. גם ממנה, הרגשתי נבגדת. איתה השלמתי כמובן, הרי כולם טועים. אבל עדיין, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. בבת אחת הפכתי לעצמאית יותר, לבודדה יותר. אני כבר לא שואלת רשות אם אני יכולה לצאת לאנשהו, אני יוצאת. אני לא מתכוונת לשרת קרוב לבית, לא טוב לי פה. לומר שרע לי תהיה הגזמה, אך גם לא טוב לי, לא איתו.

אני מרגישה שאיבדתי את המקום שהיה שלי במשפחה הזאת. אני כבר לא 100% שייכת לכאן, אולי רק 50%, אולי פחות. אני כבר לא הבת היחידה, לשניהם יש את אחי, אבא שלי שם עליי זין, אפילו לא רוצה לדבר איתי. מה יש לי לחפש פה?!

אני רוצה לצאת מהבית, לא רוצה להיות פה. אני חושבת שהסיבה שתמיד הייתי כולאת את עצמי בבית הייתה שהיה לי טוב פה, שלא משנה כמה רבתי עם אבא שלי וכמה דמעות זרמו מעולם לא הרגשתי שאיבדתי את המקום שלי בתוך המשפחה. לא הרגשתי שאולי אני מיותרת פה. עכשיו אני מרגישה ככה ועכשיו אני מבינה שברגע זה אין לי מה לחפש פה.

אני מתחילה לעבוד, אני רוצה למצוא עוד עבודה. אני לא רוצה להיות בבית, ה4 קירות האלה מדכאים אותי. מה שבמיוחד מדכא אותי היא הנוכחות שלו כאן, המבטים האלה, החלולים, הריקים. כאילו אני כלום.

איך אפשר לדעם אם אדם אוהב אותך? אני לא יודעת. בגללו אני לא בטוחה בדברים שאמורים להיות מובלים מאליהם. בגללו אני מעורערת, בגללו לפתע אני מתעצבת ומתחילה לבכות. הכל בגללו.

ואולי בגללי? ואולי הגזמתי? ואולי פגעתי? ואולי אמרתי יותר מידי?

אוליי. אבל זה מה שהרגשתי, אני לא מתחרטת על מילה אחת שאמרתי. הכל היה אמת. לא שיקרתי, לא ניפחתי דברי- אמרתי כל מה שהיה על ליבי. ואולי לא הכל אמרתי כי אפילו עכשיו רוצה להיעמד מולו ולומר, אולי לצעוק "אני שונאת אותך. אני יודעת שגם אתה לא אוהב אותי". הוא ישתוק? אולי יצעק חזרה? לא יודעת. בדמיוני אני רואה אותו שותק, לא מגיב. וזו הסיבה שאני אצעק, שקולי המהדהד יהיה הוכחה לכך שאמרתי את מה שאמרתי, שלא דמיינתי שאמרתי, שבאמת אמרתי. 

אני רוצה ללכת לצבא, אין לי כוח לחכות עוד שנה. אני לא רואה את השתיקה הזאת נגמרת, היא נראי אינסופית. אני לא אתן לה להיגמר כמו לא הייתה. הוא ידע כמה פגע, כמה פגועה אני, כמה מאוכזבת, מיואשת ממנו, מאבא שלי. הוא ידע ועד שלא יתנצל, יודה ויכיר בטעותו לא אסלח. גם ככה לא אסלח אבל לפחות שיבין, שיעמיד פנים כמבין. אני נפגעתי, אני רוצה לשמוע את ה"סליחה" המגיעה לי. אני לא אתן לשתיקה הזאת לחלוף ולהיות אחת מתוך קבות שהיו, אחת מיני רבות שיהיו. לא אתן.

הקווים נחצו, אני השתניתי. אני השתניתי כי הבנתי שה"משפחה" שלי השתנתה גם כן. הכל השתנה.

אני מרגישה כמו ילדה שנזנחה, בשבילי המשפחה שלי היא משפחה הרוסה, מפורקת כי אבא שלי? הוא לא אבא, לא במובן הרוחני של המילה. אני נושאת את הגנים שלו אך אני לא נושאת את האהבה שלו, אי נושאת את הצלקות שהותיר בי. אני סולדת ממנו כאיש משפחה וגם כאדם. הבנתי שחצינו את נקודת האל חזור, הקשר נהרס. אם לא יקרה שינוי דרסטי, נק' מפנה דרמתית, הקשר ישאר בדיוק כך- הרוס ומפורק, תלוי רק על חוט השערה שנקראת "קשרי דם".

כואב לי, לא קל לי אך לא אכפת לי. אני לא מתכוונת להישאר במקום שאני מרגישה שהוא לא שלי ב100%. אני לא מתכוונת להישאר במקום שבו אני מרגישה לא רצוייה. אני אלך, אעזוב, ובבוא היום אגיד לו "אתה אשם בכל".

איבדתי תקווה, לא מאמינה שפה יהיה לי טוב ולכן אעזוב. אתן להם להיות משפחה מאושרת של 3, כי אני לא אהיה, ואולי בלעדי באמת יהיו מאושרים, לפחות לתקופה. איתי לא יהיו מאושרים כי לו אני לא סולחת, כי עליו וויתרתי, כי הוא וויתר עליי.