רבתי עם אמא שלי, שוב. אני עכשיו לא מדברת עם שניהם.

היינו אתמול בים, הכל היה טוב ויפה עד שהיא כמובן הייתה חייבת להשתכר ולהראות ככ פטאתית ומעוררת גיחוך. ברגע אחד הכל נהרס. היינו היום אמורות לנסוע שוב לים אבל כמובן שאתמול היא אמרה שלא- תודה אמא.

אז היא שתתה, השתכרה והבריזה לי. במילה אחת? היא אכזבה אותי.

נמאס לי כבר מהכל, קשה לי עם זה. אני בגללם צריכה לשחק את התפקיד של הילדה הזין, הילדה המגעילה. אם אני לא אעשה את זה אני אשנא את עצמי על כך שאני מבליגה שוב ושוב, ונפגעת שוב ושוב, ומבליגה.

מחר אני אסע לים ליום שלם. אני לא צריכה אותם. שימותו קצת מדאגה, אני אחזור הבייתה אחרי שכבר יחשיך. מעט דאגה עוד לא הרגה איש. 

הם מאבדים אותי, אני אלך ואתרחק, אני אשתנה. אני כבר לא דומה לאני שהייתי לפני שבועיים, לפני הפיצוץ.

עם כמה שכואב לי וכמה שאני רוצה חיי משפחה נורמאליים אני לא אתן שידרכו עליי ועל הרצונות שלי. אני אהרוס הכל אבל בסופו של דבר יהיה לי טוב. כשאהיה בצבא, רחוק מהבית, יהיה לי טוב. עד אז אני אבכה הרבה.

מפתיע אותי שלמרות שכמה שחרא לי, אני בכלל לא אובדנית ואין לי שום חשק מיוחד שאיזה משאית תדרוס אותי. אני חושבת שהסיבה לכך היא שלא משנה כמה ללבד אני מרגישה בתוך התא המשפחתי הזה אני יודעת שבסופו של דבר אני לא לבד ויש מסביבי חברות ואנשים אחרים שדואגים לי.

אני לא מרגישה שאני לבד בעולם הזה ואני חושבת שזה מה שנותן ל את הכוח להמשיך. מאוד קל לי לומר את המילים "אני רוצה למות" ו"הייתי רוצה שמשאית תדרוס אותי למוות". רק הדיבור על המוות נותן לי להמשיך לחיות. עצם זה שאני אומרת את המילים גורם לי להחזיק מעמד ולא לבצע את המעשה.

הפעם? אפילו את המילים אני לא אומרת. אני חושבת שהתחזקתי. אולי אפילו נאטמתי. אבל זה לא משנה. עצם העובדה שאני ממשיכה ללכת קדימה ורואה את העתיד הקרוב, של שנה מעכשיו, כשכבר לא אהיה בבית, רק מחזק אותי. זה שאני מסוגלת לראות את העתיד, את הפתרון זה כבר מראה שאני לא מיואשת.

עם כמה שקשה לי כנראה שאני לא מיואשת. אני כואבת, אני כועסת, אני פגועה, אבל לא מיואשת. וזה כנראה מה שגורם לי להמשיך לנוע קדימה כי אני יודעת שש פתרון, שיש תקווה, שיש לצידי אנשים שיתמכו בי.

אפעם לא הייתי ככ אסירת תודה על כך שיש לי חברות. באמת שאני חושבת שאם במצב שבו אני עכשיו לא היו לי חברות תומכות כבר מזמן הייתי שקעה בדיכאון וממלמלת שככ באלי למות.

אני אמשיך קדימה, אני אהרוס את האושר שלי לטווח קצר אבל אבנה את האושר שלי לטווח ארוך. 

אני רוצה לצאת מפה, מהבית הזה. אני רוצה שיהיה לי מקום מפלט, אבל אין לי ולכן, בנתיים, אני אמשיך להרגיש מנותקת ושאין לי רצון לעשות משהו. אבל אני אעשה- אני אקרא, אנ אראה סרט, אני אעבוד (בתקווה להרבה משמרות ערב) ואנסה כמה שיותר להתעודד, כי לדכא את עצמי עוד יותר אני לא רוצה.