אז אתמול נסעתי לחוף ירושלים בת"א, לבד. היה ממש אחלה! הייתי חכמה בשמש ונמרחתי מלא בקרם הגנה (חוץ מאשר במקומות שדרשו שיזוף דחוף) ולא נשרפתי בכלל-בכלל. גם לקחתי איתי כמעט ליטר וחצי מים ושתיתי את כולו ככה שגם לא קיבלתי מכם חום- מה שאומר שההרפס המקסים שלי ישאר רדום (עד לפעם שבה אני כן אשרף חזק/ אתייבש). כדי לא למות משעמום לקחתי איתי את הספר "העצמות המקסימות" וקראתי ממנו קצת. כמובן שהזמן עבר לי מהר מידי ובכיף הייתי נשארת בחוף עוד אם לא היה מתחיל להחשיך ונהיה קר. הדבר היחיד שלא הבאתי איתי והייתי צריכה להביא זה אוכל! הגעתי מורעבת אש הבייתה. 

היה לי ממש נחמד עם עצמי בים ובשמש. הייתי הרבה זמן במים וכשלא הייתי במים קראתי עד שנהיה לי ממש חם ואז שוב נכנסתי למים. אני שמחה שאני יודעת להעסיק את עצמי ושאני לא זקוקה לחברה רבה אחרת באמת המצב שלי היה בכי רע.

נסעתי לים בלי לומר מילה להורים המקסימים שלי וכשהגעתי הבייתה ב9+ בערב אמא שלי ישנה ואבא ואחי היו ערים. אבא שלי לא אמר לי דבר, אפילו לא הסתכל עליי, כאילו בכלל לא הגעתי הבייתה אחרי שכל היום הייתי בחוץ. אאוץ'. רק החתול שלי היה מקסים וחיכה לי כל הזמן ליד הדלת, שוכב על הנעליים של אמא- ועוד אומרים שחתולים זה חיה חרא ואגואיסטית ששמה פס על הבעלים שלה!

באיזשהו מקום כנראה רציתי שאחד ההורים יצעק עליי ו"איפה היית לעזאזל?!" ויביע דאגה. במיוחד רציתי שזה יבוא ממנו אבל זה לא קרה, אהה? במעשה שלי רציתי טיפה לזעזע אותם, להראות שהם איבדו אותי, אוליי לגרום להם להתנהג כמו הורים אמתיים ולהתחרפן מדאגה. כנראה שלא רק שהם איבדו אותי, אלא גם אני איבדתי אותם. אאוץ'.

אני כבר לא מדברת איתם, לא אוכלת איתם, לא מסתכלת עליהם. והם? אני לא יודעת. כנראה הם חושבים שזה מרד גיל הנעורים או משהו, אני לא רוצה לחשוב שעד כדי כך לא אכפת להם אבל... איך אשפר שלא לחשוב ככה?

היום חברה שלי אמרה שתהיה בלוד ככה שאוכל להתנחל אצלה ולהרוג 2 ציפורים במכה אחת- גם להשלים איתה פערים כי איזה שבוע+ לא ראיתי אותה וגם להיות רחוק מהם.

לים אני בהחלט אסע עוד הרבה פעמים- עם מישהו או לבד. כי גם לבד היה לי ממש אחלה. רק שבפעם הבאה שאסע לבד אסע בשעה יותר מוקדמת ולא בצהריים.