זה כנראה פוסט שרוב האנשים לא יבינו, לא נורא, אני כותבת בשביל עצמי, בשביל לסדר את המחשבות ולפנות את ראשי.

מהעבר, עולים לי רק 2 שירים שבתקופות מסויימות ככ התחברתי אליהם ושמעתי אותם בלי להפסיק, ברמה כזאת שאם זה היה שיר אחר כנראה הייתי מתחרפנת מרוב שהוא היה חופר לי בראש.

הראשון שעלה לי בראש- סאיוקו. אם אני לא טועה חרשתי את החיים שלו כשהייתי מדוכאת והייתי בעד שהיקום יחליט לגאול אותי מסבלי ולהרוג אותי באיזשהי דרך מהירה. השיר מדבר על מישהו שכביכול החיים שלה סבבה+- אבל היא לא רואה טעם בחיים ורוצה להתאבד, אין לה מטרה. ככ התחברתי לשיר הזה, שמעתי אותו בלי הפסקה במליון גרסאות שונות. אחת הגרסאות שאני זוכרת שאהבתי הייתה של אקיאקנה, שמעתי את הכאב בקול שלה. אני חושבת שבאותה התקופה יכולתי להזדהות עם המילים של השירים ואני זוכרת שאמרתי שורה אחת מתוך השיר- "הלוואי שהייתי יכולה לישון עד לשוגי היה למשותק, אחרי זה לקום, לנגוס בתפוח, ולחזור לישון" כמה שרציתי את בדיוק אותו הדבר.

השיר השני שחרשתי אותו בתקופה מאוד משויימת היה ביאקויה של להקת מונוליט. אני לא יודעת אם את סאיוקו חרשתי באותה התקופה אבל בתקופה של ביאקויה היה לי רע! היה לי רע ברמה שלקחתי איזה 10 כדורי הרגעה בבת אחת, העיקר להירגע ולהפסיק להיות היסטרית. היה לי ככ רע שהתחננתי ללכת לפסיכולוג. היה לי ככ רע עד שלא היה אכפת לי מדבר וכמה ימים הסתובבתי כמו זומבי, התבודדתי וכמעט נדרסתי (כי לא היה אכפת לי מהמכונית שנסעה). כשבתקופה הזאת הקשבתי לשיר הרגשתי שיש בו משהו מעבר, כאילו הוא הגיע ממקום רחוק. הוא כישף אותי. הוא הקסים אותי. אני חושבת שכשהקשבתי לו הרגשתי שאולי גם אני, או לפחות המחשבו שלי יוכלו להגיע לאותו המקום ממנו בא, להתרחק מפה, להתרחק מכמה שהיה לי רע ומגעיל.

אני שומעת אותו עכשיו ומוקסמת מחדש. המצחיק הוא, שאני אפילו לא צריכה, לא רוצה, לראות את המילים של השיר ולהבין מה הוא אומר. רק קול השירה והמנגינה מספיקים לי. ועדיין, הכי התחברתי אליו כשהיה לי רע, אחרי זה הוא פחות דיבר אליי. אחרי זה נהיה לי עוד פעם רע, ועוד פעם שמעתי אותו, ועוד פעם חרשתי אותו.

השיר שאתמול תפס אותי חזק היה KIMI NO TAION (חום גופך) בביצוע של יוטו. במקרה שמעתי אותו מהנייד והוא הכה בי חזק. הקול של יוטו, המילים המועטות שהבנתי העלו דמעות בעיניי, אותן הדמעות שהזכרתי בפוסט הקודם. אני חושבת שמה שדיבר אליי, ועדיין מדבר אליי בשיר הזה הוא תחושת הפספוס. ליתר דיוק, התחושה של מה שיהיה לא יחזור להיות, הוא ישאר תמיד בזיכרון עד שישכח, אבל לעולם לא יחזור. אולי כמו היחסים שלי עם ההורים. יוטו העביר את התחושות האלה בצורה חזקה בעזרת הרגש העצמה שהכניס לשירה שלו. השורות שהבנתי היו "הפרחים פורחים, הירח נגלה, הנוף חוזר על עצמו. חום גופך שהיה פה לא ישכך", "הפרחים נובלים, הירח נעלם, העונות חולפות, התחושה שלך שהייתה לא תיעלם"- משהו בשורות האלה טיפה שבר אותי. הכל משתנה, הנוף משתנהף הזמן חולף, ועדיין, הדובר לא יכול לשכוח את חום גופה של אהובתו. התחושות לא נעלמות גם עם חלוף הזמן- כך גם אני לא אצליח להתגבר ב100% על הריחוק הזה עם ההורים, כי לא משנה מה- זה עדיין כואב.

כמו סאיוקו, השר הזה לא נגמר בסוף שמח, אין איזשהי גאולה בסוף השיר, משהו טוב לא קורה לדובר/ת. וזה מה שככ חיבר אותי לשירים האלה, כי גם אני לא רואה HAPPY ENDING.

איך שאני עכשיו, ובקשר לקימי נו טאייון, בסוף השיר הדובר בעצם נפרד מאהובתו/ האדם היקר לו- "זה בסדר, מתישהו אשכך את חום גופף ואשן. להתראות יקירתי, אם הדברים לא יחזרו את תעלמי ממני"

למרות הכאב של נעלם יש פה השלמה עם המצב. הדובר מבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולכן מה שנשאר לו זה לשכוח, ורק כך להגיע למצב שבו הוא שלם עם עצמו וטוב לו. זה הפתרון שגם אני רואה- למרות הכאב, למרות הדמעות, לחתוך איתם קשרים ולצאת לדרך חדשה לבד ורק כך להגיע למקום שבו באמת יהיה לי טוב, כי אחרי שחצינו את נק' האל- חזור הבנתי שפה לא יהיה לי טוב באמת.

גם אני וגם הדובר לא רוצים לשכוח ולעזוב את העבר אבל שנינו מבינים שזו הדרך היחידה כי לא ניתן לחזור אל העבר.

השיר הזה נושא אופטימיות מרירה, וזה ככ מתחבר לתחושות שלי לגבי מה שיהיה הלאה.

אבל בסופו של דבר הזמן יעשה את שלו ויהיה בסדר, בסופו של דבר.