בימים האחרונים אני מפרסמת הרבה פוסטים, מספר פוסטים ביום, כאילו מנסה להשלים את הפער של ה10 חודשים שלא הייתי פה. כבר שכחתי כמה נפלא זה לכתוב פה ולהשאיר את כל המחשבות והתחושות פה, להתנקות מהן ולפנות מקום למחשבות ולתחושות חדשות. ברגע שאני כותבת פה משהו הוא עוזב אותי- אני יכולה להריץ לעצמי את אותו המונולוג שוב ושוב בראש, לבכות שוב ושוב, אבל ברגע שאני אכתוב את זה פה אני כבר לא אחשוב על זה, זה פתאום יראה רחוק ממני. בגלל זה אני כותבת פה ככ הרבה עכשיו, כי אני רוצה לנקות את עצמי מכל התחושות הקשות ולהיות בסדר עם עצמי, ולחייך, ולא לבכות. כבר שכחתי שהמקום הזה, הבלוג הזה, יכול להעניק לי אוויר לנשימה. באמת שרק בזכות המילים שאני שופכת פה אני מסוגלת להמשיך ולנשום בלי לטבוע בים של מילים כבדות.

אפילו כשאני מדברת עם חברות המילים נשארות בתוך הראש שלי והתחושות נשארות בליבי, הן לא עוזבות לגמרי, רק חלקית. אבל כשאני כותבת פה הן מתנדפות כמעט לגמריי, נותנות לי חופש.

יכול להיות שבעוד חודש אנטוש שוב לתקופה ארוכה אבל אני אדע תמיד שאני יכולה לחזור לבלוג הזה. זה מקום המפלט שלפעמים אני בחיפושים אחריו, ככה הוא נראה.