איי- איי, כמה שאני לא מרוצה מעצמי. אני מתנהגת בטיפשות. אני מרחיקה את עצמי מכל החברות שלי ואז מרגישה צביטה בלב כשאני מרגישה שהן אכן התרחקו ממני.

בזמן האחרון אני לא מסוגלת לשבת איתן בהפסקות או בשעות החופשיות, לא מסוגלת. לא כי הן עשו משהו, אני פשוט לא יכולה לתקשר עם אף אחת כשאנו בחברה של יותר מ2-3 בנות. אני מתחילה להרגיש שאנו בעולמות שונים, הן "פה" ואני בכלל "שם". וזו לא אשמתן, דבר לא השתנה, פשוט פעם יכולתי להשתלב בשיחות וגם אם לא זה לא היה מפריע יותר מידי אבל עכשיו אני לא מסוגלת להיות איתן יותר מ10 דקות. עם כל אחת מהן בנפרד אני סבבה לגמרי, מדברת וצוחקת אך כשאנו ביחד, אפילו 4 בנות, אני כמו נאטמת לעולם שבחוץ והולכת משם, מרגישה זרה.

בהפסקות אני נודדת לי- פעם אני איתן, פעם הולכת ללוקר לבד בלי סיבה מיוחדת, פעם הולכת לשירותים שבבניין האחר לבד, ולמשך כמה דקות אני לפעמים איתן בגופי אך לא בראשי ובליבי. אני הולכת כאילו עם מטרה אך המטרה היחידה שלי היא להיות לבד, אני לא אובססיבית לגבי המראה שלי ולכן תמיד הולכת לשירותים להביט על עצמי ואני גם לא סובלת משלפוחית שתן קטנטנה, העיקר ללכת, להיות עם עצמי.

ובשעות החופשיות אני בסיפריה לבד, עושה שיעורים בכל מקצוע שרק ניתן, העיקר לא ללכת אליהן.

וזה לא שאני שונאת אותן, וזה לא שאני כועסת או פגועה, אני פשוט לא יכולה להיות בחברה גדולה יותר, אפילו שאלו הן, הן מרגישות לפתע זרות ומנוכרות משהו.

וזה בראש שלי ובתפיסה שלי את המציאות, וככה אני לבד, בורחת מהן כל הזמן ושמתי לב שהן התרחקו טיפה, ופתאום זה צובט בלב, ולמה בכלל? אולי ההתרחקות שלהן ממני זה רק בראש שלי, אבל גם אם לא זה בכלל לא מפתיע, ממש ממש לא.

כל היום כמעט אני מסתובבת עם חרא מצברוח/ עצבנית או כעוסה בלי שום סיבה, ובאמת שאין סיבה. כאבי ראש שהספיקו לחרפן אותי ומידי פעם רצון פתאומי להישבר ולבכות, אפילו שהדמעות איתן יוצאות גם כשאני לבד בשירותים.

וזו לא אשמתן בשום דרך או צורה! אני מתרחקת מהן, לא מתקשרת איתן, לא מוציאה מילה. 

שיעור אמנות, אני תופרת לי חתול מבד ובאוזניי אזניות, כל אחת עושה מה שהיא רוצה, קמה והולכת, מדברת ומסתובבת בכיתה, שיעור מאוד חופשי שאפילו לא ניתן לקרוא לו שיעור. והכיתה לא מלאה כי זה "חוג" מטעם בית הספר ואני כל השעתיים הלימודיות (90 דק') עם אוזניות באזניים, לא מדברת לאיש כי פשוט לא באלי, למרות שהן ממש מאחורי, ואולי בעצם לא? אולי כבר יצאו או הלכו ואולי הן הספיקו לחזור? אני לא יודעת, לא אכפת לי, טוב לי לשבת לתפור לבד.

שאני לא אתפלא שבסוף אשאר לבד, אחרי שכולם ילכו. ואני לא רוצה את היחס שלהן, לא רוצה שיקרקרו אחריי, אני באמת רוצה לבד, אבל אולי זה פשוט יותר מידי לבד שבסופו של דבר יתנקם בי? אולי כשלא ארצה ב"לבד" הזה כבר יהיה מאוחר מידי?

זאת לא אני, ממש לא אני. הפכתי למישהי אחרת- מישהי אדישה וקרה יותר, מישהי לא חברותית ועצבנית.

היום הלכתי לרופא המשפחה שלי בגלל כל המצב שלי בזמן האחרון, שאני סובלת כל הזמן מכאבי ראש, מצב רוח חרא, עייפות, עצבנות ובכלל דיי יורדת מהפסים.

הוא בנאדם ממש חמוד ויצאתי ממנו בהרגשה ממש טובה בגלל שהוא אמר לי ללכת לפסיכולוג ונתן לי את המספר שלו (פסיכולוג!!!!! תודה לאל!!!) אבל הוא גם נתן לי הפניה ממש ארוכה של בדיקות דם, ממש מגילה כתב שם. זה נראה כאילו הוא רצה לבדוק את כל הטבלה המחזורית, אם יש אותה בדם שלי ויש לי הרגשה שיקחו ממני דם בליטרים (!) ואני עוד צריכה לתת בדיקת שתן מגעילה ממש אבל כל זה בגלל שאני אנמית והוא וצה לדעת עד כמה כי זה בעצם מה שיכול לגרום אצלי לעייפות ולחולשה ולחלק מהדברים מהם אני סובלת. הוא אמר שזה כנראה קשור בספיגה של הברזל בדם כי אני כן אוכלת בשר והכל ולא אמור לי להיות חסר בעיקרון.

בנוסף הוא נתן לי מרשם לכדורים צמחיים, חלשים כאלה, שאולי יעזרו לי וירגיעו אותי.

אני ממש מאושרת שהוא אמר לי ללכת לפסיכולוג, באמת שכן. אני מקווה שזה יסתדר ואני אכן אלך כי אני מרגישה שאני כבר נפלתי ממש חזק ואני לא יכולה לאסוף את עצמי בכוחות עצמי, בלי עזרה.

למשל היום- אני חוזרת עייפה מתה מבית הספר, אחרי זה הולכת לרופא ומפתחת כאב ראש. כשאני מגיעה אליו וממתינה שיגיע תורי כאב הראש עובר אבל אני מתחילה להיות על סף בלי ודמעות מתחילות לזלוג לי מהעיניים. ואז אני נכנסת אליו ונהיית חסרת מנוחה ואז כאב הראש חוזר. וכל התהליך הזה מתרחש בלי סיבה, ממש בלי. לא הייתה לי סיבה לבכות או להיות בלחץ ובחוסר רגיעה כזה ועדיין, זה פשוט קרה.

מחר אני אעשה את בדיקות הדם ואני מקווה שאני אחכ הרבה זמן בתור משום שאני ממש רוצה לאחר לבית הספר כי אין לי כוח על השעתיים הראשונות, אז אני מנסה להוציא את המיטב מהסיוט של בדיקות הדם והשתן.

בזמן האחרון אני נאנחת יותר מידי, מנסה לאזור כוחות יותר מידי, זה מעצבן. אני לא רוצה להיאנח יותר מידי פעמים, אפילו ברגעים הכי חסרי משמעות כמו רע לפני פתיחת הלוקר בבית הספר, כאילו שהפעולה הזאת דורשמת ממני איזשהו כוח שחסר לי.

אני לוקחת נשימות עמוקות, מנסה להסדיר את המחשבות הרצות או לאזור כוח שאני מפחדת שכבר אינו קיים.

בזמן האחרון אני לא אני, או בדיוק ההפך, בזמן האחרון אני היא האני האמיתית שתמיד התחבאה בצל המסיכה ששמתי עליי, אני כבר לא יודעת. אבל דבר אחד שאותו אני יודעת שפאקינג קשה לי עם עצמי.

ועכשיו עלה משהו בראשי- עד כמה שאי יכולה להיות בנאדם טוב ככה אני יכולה להיות גם חלאה. יש בי צדדים נפלאים כנראה, ואולי בגלל זה הצדדים האפלים שלי ככ נוראיים? בשביל שיווצר איזון? כי אני יודעת שיש בי צדדים נוראיים אבל מצד שני אני יכולה לומר שיש דברים בי שאני אוהבת ושהם טובים, וחברה אמרה לי שאני בנאדם נפלא למרות כל מה שאני אומרת. אז אולי אני ככ נוראיית בדיוק כמו שאני מדהימה? כי ההפרש בין שתי נקודות הקיצון האלה הוא נורא גדול, הפער הזה הוא לא נתפס מרוב שהוא גדול.

אני אומרת שאני צריכה להיות חזקה ולהתאפס על עצמי, לקחת נשימה עמוקה ולצלול לאוקיינוס הזה שנקרא חיים ולקוות לטוב, אבל האם זה יספיק? האם אני באמת אוכל ללמוד לשחות טוב ולהצליח להסתדר בכוחות עצמי ולא להיות תלוייה באחרים באופן פתטי? האם אני אוכל להסתדר בצורה טובה ולגשר על הפער הענק הזה בין הטוב והרע שבי? כי הפער הזה הוא כמו חור שחור, שלאט- לאט בולע את כל כולי לתוכו.

האם אני באמת רוצה להצליח להסתדר ולצאת מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו? האם אני באמת מסוגלת להתאמץ לשם כך ולו טיפה? אני לא יודעת, אולי לא. אולי אני נהנית להיות עלובה כזאת, חלשה כזאת, מדוכאת וסובלת. זה הרבה יותר קל מבחינה מעשית