היא אמרה לי שלכל אחד יש חסרונות, שצריך להבליג עליהם ולסלוח ושאחרי הכל אנחנו משפחה ונמצאים באותה הסירה.

היא דיברה איתי בטון הפסיכולוגי הזה שלה, הטון שאני ככ שונאת. היא עשתה את עצמה ככ רגועה ושלווה.

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה!

אני צריכה להבליג? לסלוח? למה בדיוק?! 

מותר להם הכל בגלל שהם ההורים שלי? לא! אני לא מרשה לאיש לדרוך עליי או להמעיט בערכי, וזה כולל אותם.

זה שהיא אמרה לי את זה רק מראה על האטימות שלהם! על כך שהם לא מבינים ולא רוצים להבין כמה נפגעתי מהם. נפגעתי יותר מידי בשביל שיהיה לפתור את זה בקלות, במילים ריקות ובקלשאות ובקול מתוק שעושה סכרת.

אני לא יודעת אם עכשיו אני פגועה, כועסת או שניהם ביחד אבל הדמעות ממשיכות לרדת ואני מרגישה שרע לי.

בעצם המילים שלה היא אמרה לי "תשלימי עם זה ותחזרי להיות ילד טובה כדי שלנו יהיה קל יותר" לא! לא! לא!לא!!! אני לא מוכנה!

זה שאתם ההורים שלי לא אומר שאפשר לפגוע בי כל הזמן ולצפות שאשאר אותה ילדה מתוקה ותמימה שמקשיבה לכם ושתמיד הכל יסלח ויעבור.

המילים האלה, החיוך הזה שהיא חייכה כאילו היא מסתכלת על הדבר החמוד ביותר והתמים ביותר שקיים- לא סובלת אותם! היא חושבת שבעזרת מילים ריקות אפשר לפתור הכל? אני לא סובלת מילים ריקות מתוכן וקילשאות! 

אני רוצה ללכת, לברוח, לצאת מפה ולא לחזור.

השתנתי, אוייי כמה שהשתנתי. והכל בגללכם. זו לא אני שרצתה את השינוי, לא. לא רציתי לאבד משפחה, אבל איבדתי. כי ככ נפגעתי שבשבילי זה כבר לא משפחה.

פסיכולוגית בשקל, זה מה שהיא.

הדמעות זורמות ואני מבינה יותר ויותר שאם אסלח, שאם אבליג- לא אהיה באמת מאושרת כי שניהם, שניהם לא רוצים להבין שהם שעו טעות גורלית ככ פגעה בי, ששברה לי את האמון שהיה לי בהם ובתא המשפחתי הזה. 

אם הם לא מביעים רצון להשתנות, אני לא מתכוונת להשתנות חזרה לילדה הטובה שהייתי.

לעזאזל עם הכל

אז אתמול נסעתי לחוף ירושלים בת"א, לבד. היה ממש אחלה! הייתי חכמה בשמש ונמרחתי מלא בקרם הגנה (חוץ מאשר במקומות שדרשו שיזוף דחוף) ולא נשרפתי בכלל-בכלל. גם לקחתי איתי כמעט ליטר וחצי מים ושתיתי את כולו ככה שגם לא קיבלתי מכם חום- מה שאומר שההרפס המקסים שלי ישאר רדום (עד לפעם שבה אני כן אשרף חזק/ אתייבש). כדי לא למות משעמום לקחתי איתי את הספר "העצמות המקסימות" וקראתי ממנו קצת. כמובן שהזמן עבר לי מהר מידי ובכיף הייתי נשארת בחוף עוד אם לא היה מתחיל להחשיך ונהיה קר. הדבר היחיד שלא הבאתי איתי והייתי צריכה להביא זה אוכל! הגעתי מורעבת אש הבייתה. 

היה לי ממש נחמד עם עצמי בים ובשמש. הייתי הרבה זמן במים וכשלא הייתי במים קראתי עד שנהיה לי ממש חם ואז שוב נכנסתי למים. אני שמחה שאני יודעת להעסיק את עצמי ושאני לא זקוקה לחברה רבה אחרת באמת המצב שלי היה בכי רע.

נסעתי לים בלי לומר מילה להורים המקסימים שלי וכשהגעתי הבייתה ב9+ בערב אמא שלי ישנה ואבא ואחי היו ערים. אבא שלי לא אמר לי דבר, אפילו לא הסתכל עליי, כאילו בכלל לא הגעתי הבייתה אחרי שכל היום הייתי בחוץ. אאוץ'. רק החתול שלי היה מקסים וחיכה לי כל הזמן ליד הדלת, שוכב על הנעליים של אמא- ועוד אומרים שחתולים זה חיה חרא ואגואיסטית ששמה פס על הבעלים שלה!

באיזשהו מקום כנראה רציתי שאחד ההורים יצעק עליי ו"איפה היית לעזאזל?!" ויביע דאגה. במיוחד רציתי שזה יבוא ממנו אבל זה לא קרה, אהה? במעשה שלי רציתי טיפה לזעזע אותם, להראות שהם איבדו אותי, אוליי לגרום להם להתנהג כמו הורים אמתיים ולהתחרפן מדאגה. כנראה שלא רק שהם איבדו אותי, אלא גם אני איבדתי אותם. אאוץ'.

אני כבר לא מדברת איתם, לא אוכלת איתם, לא מסתכלת עליהם. והם? אני לא יודעת. כנראה הם חושבים שזה מרד גיל הנעורים או משהו, אני לא רוצה לחשוב שעד כדי כך לא אכפת להם אבל... איך אשפר שלא לחשוב ככה?

היום חברה שלי אמרה שתהיה בלוד ככה שאוכל להתנחל אצלה ולהרוג 2 ציפורים במכה אחת- גם להשלים איתה פערים כי איזה שבוע+ לא ראיתי אותה וגם להיות רחוק מהם.

לים אני בהחלט אסע עוד הרבה פעמים- עם מישהו או לבד. כי גם לבד היה לי ממש אחלה. רק שבפעם הבאה שאסע לבד אסע בשעה יותר מוקדמת ולא בצהריים.

רבתי עם אמא שלי, שוב. אני עכשיו לא מדברת עם שניהם.

היינו אתמול בים, הכל היה טוב ויפה עד שהיא כמובן הייתה חייבת להשתכר ולהראות ככ פטאתית ומעוררת גיחוך. ברגע אחד הכל נהרס. היינו היום אמורות לנסוע שוב לים אבל כמובן שאתמול היא אמרה שלא- תודה אמא.

אז היא שתתה, השתכרה והבריזה לי. במילה אחת? היא אכזבה אותי.

נמאס לי כבר מהכל, קשה לי עם זה. אני בגללם צריכה לשחק את התפקיד של הילדה הזין, הילדה המגעילה. אם אני לא אעשה את זה אני אשנא את עצמי על כך שאני מבליגה שוב ושוב, ונפגעת שוב ושוב, ומבליגה.

מחר אני אסע לים ליום שלם. אני לא צריכה אותם. שימותו קצת מדאגה, אני אחזור הבייתה אחרי שכבר יחשיך. מעט דאגה עוד לא הרגה איש. 

הם מאבדים אותי, אני אלך ואתרחק, אני אשתנה. אני כבר לא דומה לאני שהייתי לפני שבועיים, לפני הפיצוץ.

עם כמה שכואב לי וכמה שאני רוצה חיי משפחה נורמאליים אני לא אתן שידרכו עליי ועל הרצונות שלי. אני אהרוס הכל אבל בסופו של דבר יהיה לי טוב. כשאהיה בצבא, רחוק מהבית, יהיה לי טוב. עד אז אני אבכה הרבה.

מפתיע אותי שלמרות שכמה שחרא לי, אני בכלל לא אובדנית ואין לי שום חשק מיוחד שאיזה משאית תדרוס אותי. אני חושבת שהסיבה לכך היא שלא משנה כמה ללבד אני מרגישה בתוך התא המשפחתי הזה אני יודעת שבסופו של דבר אני לא לבד ויש מסביבי חברות ואנשים אחרים שדואגים לי.

אני לא מרגישה שאני לבד בעולם הזה ואני חושבת שזה מה שנותן ל את הכוח להמשיך. מאוד קל לי לומר את המילים "אני רוצה למות" ו"הייתי רוצה שמשאית תדרוס אותי למוות". רק הדיבור על המוות נותן לי להמשיך לחיות. עצם זה שאני אומרת את המילים גורם לי להחזיק מעמד ולא לבצע את המעשה.

הפעם? אפילו את המילים אני לא אומרת. אני חושבת שהתחזקתי. אולי אפילו נאטמתי. אבל זה לא משנה. עצם העובדה שאני ממשיכה ללכת קדימה ורואה את העתיד הקרוב, של שנה מעכשיו, כשכבר לא אהיה בבית, רק מחזק אותי. זה שאני מסוגלת לראות את העתיד, את הפתרון זה כבר מראה שאני לא מיואשת.

עם כמה שקשה לי כנראה שאני לא מיואשת. אני כואבת, אני כועסת, אני פגועה, אבל לא מיואשת. וזה כנראה מה שגורם לי להמשיך לנוע קדימה כי אני יודעת שש פתרון, שיש תקווה, שיש לצידי אנשים שיתמכו בי.

אפעם לא הייתי ככ אסירת תודה על כך שיש לי חברות. באמת שאני חושבת שאם במצב שבו אני עכשיו לא היו לי חברות תומכות כבר מזמן הייתי שקעה בדיכאון וממלמלת שככ באלי למות.

אני אמשיך קדימה, אני אהרוס את האושר שלי לטווח קצר אבל אבנה את האושר שלי לטווח ארוך. 

אני רוצה לצאת מפה, מהבית הזה. אני רוצה שיהיה לי מקום מפלט, אבל אין לי ולכן, בנתיים, אני אמשיך להרגיש מנותקת ושאין לי רצון לעשות משהו. אבל אני אעשה- אני אקרא, אנ אראה סרט, אני אעבוד (בתקווה להרבה משמרות ערב) ואנסה כמה שיותר להתעודד, כי לדכא את עצמי עוד יותר אני לא רוצה.