אין תחושה השווה לתחושת ביטחון עצמי, לאהבה עצמית. אין משהו יותר חזק מלאהוב פתאום את מה שאת רואה במראה.

אז התחלתי לרוץ, ולאכול בריא, ומידי פעם עושה כפיפות בטן ופתאום אני מסוגלת להאמין שהירכיים שלי לא ככ זוועתיות, או שאני נראית די בסדר, ואני בסדר.

אני לא יודעת כמה רזיתי, רק חודש אני מנסה לרזות אבל פתאום אני יכולה להיות טיפה יותר שלמה עם עצמי, טיפה יותר משוחררת. אנשים אומרים לי שרזיתי, אנשים שקרובים אליי וכאלה שלא, כאלה שיודעים שאני מנסה להרזות וכאלה שלא- זה רק מעלה את הבטחון ואת האהבה העצמית.

אנשים טובים בלשכנע את עצמם ועכשיו אני משכנעת את עצמי שאני בסדר, עם כל המילים היפות ועם זה שאני רצה והכל אני פתאום טיפה יותר שלמה עם עצמי. אני רואה את עצמי במכנסון ואני די אוהבת מה שאני רואה.

יש לי עוד דרך ארוכה כמובן. דרך ארוכה עד שאהיה רזה ודרך ארוכה עד שבאמת אוהב את עצמי ואוכל להביט על עצמי גם בביקיני. זו לא אותה הדרך, אך שתי הדרכים קשורות זו בזו ואני מאמינה שעליי לצעוד בשתיהן כי אם אצעד רק באחת מהן אכשל.

זה אוליי הספורט ואלו אוליי הפידבקים החיוביים אך מה שבטוח שמשהו כאן מתחיל לקרות, משהו גדול. אני מסוגלת לאהוב את עצמי, אפילו אם עכשיו זה רק קצת.

אתמול יצאתי לריצה היומית שלי עם בר וראיתי 2 חברות שלי שעשו הליכה. הן באו ממש לקראתי ולמרות שהייתי באמצע הריצה עצרתי ודיברתי איתן כמה שניות ואחת מהן (שיר) אמרה לי שממש רזיתי ^____^

מאוד שמחתי לשמוע את זה ולדעת שכל העבודה שאני משקיעה בלאכול נכון ובלהתאמן משתלמת. גם בר אמרה לי שכמובן רזיתי ושהגוף שלי מקבל צורה נשית ומקומרת כמו של שעון חול. זה ככ עשה לי מוטיבציה לרוץ.

אני רצה ואני מזיעה כמו חמור ואני נראית זוועה כי כל השיער שלי, כולל הפוני, אסוף לגמרי ועדיין אמרו לי שרזיתי. כלומר, לא הבגדים טשטשו, לא סתם נראיתי יפה, באמת רזיתי! ככ כיף לשמוע דבר כזה!

בר קנתה לי חבל קפיצה ולפני שכתבתי את הפוסט קצפתי טיפה (גאאאד זה ממש מעייף) ונראלי שאני אקפוץ עוד.

האימונים היחידים שאני עושה בינתיים הם ריצה, כפיפות בטן וחבל. אני לא אוהבת ספורט ואני רק אוהבת לרוץ אבל שאר הדברים הם גם חיוניים /:

כבר שבועים כמעט שלא רצתי ולא שום עשיתי פעילות גופנית, למרות שהגב כבר לא כואב. למרות ששלשום רצתי עם חברה, אתמול והיום לא.

אתמול לא רציתי לרוץ לבד והיום אני במצב רוח מאווווווד מחורבן בגלל מישהו מאווווד מסויים (כמובן שזה אבא).

הוא חרבן לי את כל היום, הרס לי את כל התוכניות, הי מגעל וגם לי לבכות מול חברה שלי. בהתחה הוא הרתיח אותי, גרם לי לרצות להרביץ לו בל אז הוא הפך למגעיל והרגשתי כלואה בביתי, שוב! כמו שאני כל הזמן מרגישה וארגיש בחודשיים המזרגגים האלה של ה"חופש" הגדול.

נשברתי, בכיתי ולא רציתי לראות אותו. לא רציתי לראות אנשים בכלל, אף אחד. 

אני כותבת את זה והעיניים שלי מעקצצות מדמעות שאני מחזיקה בפנים. לא בכיתי את כל מה שהיה לי לבכות, אני עוד יכולה להמשיך, אבל כבר לא רוצה. אני כבר פחות כועסת אבל אני לא יודעת אם אוכל להסתכל עליו עכשיו.

אני מתפוצצת כבר! עד שיש לי זמן שבו אוכל לפרוש כנפיים, אני עדיין כבולה לקרקע. הכבלים נותנים יותר חופש, נותנים לי להתרומם מעל הקרקע אבל לא באמת לעוף. אני לא באמת חופשיה.

אני לא מבינה אותו!!!!!!! לא מבינה ולא מבינה ולא מסוגלת להבין!!!!!!! אני גם לא רוצה. אני רוצה שהוא, המבוגר, יבין אותי!!!

לפחות בשבועיים שעברו אכלתי בסדר. מעידות פה ושם אבל זה בסדר, אני בסדר בקטע הזה.

אני מרגישה נפילה בככ הרבה תחומים אצלי עכשיו שאני משתגעת רק מהמחשבה על כך.

הנפש שלי לא נחה, אני לא כותבת או קוראת. אני עצבנית כל הזמן, כועסת ולא סבלנית. התפקיד לא בשבילי. אני מרגישה שאני מאבדת את הדברים היחידים בהם יכולתי להתגאות, שאני נופלת יותר עמוק ממה שכבר נפלתי.

הפסקתי לרוץ ואני כבר מפחדת להישקל בסוף החודש כי אני לא אהיה מרוצה ממה שאראה כי אדע שיכולתי יותר. בזבזתי פאקינג שבועיים!!

לפחות היום ממש רציתי גלידה ולא קניתי. ידעתי שאני לא ארוץ והעדפתי לאכול 2 סוכריות מציצה וכמה פירות אחרי זה. ידעתי שהגלידה לא באמת תעזור לי למשהו אלא רק תביא לי קלוריות מיותרות.