למי שעוד לא ראה את התקציר לסיפור בפוסט הקודם - אני מעלה לחדשים שבנינו אותו, אז הנה:

בלייק בת ה-17, נערה מהורהרת, חסרת בטחון ובעלת אהדה ואובססיה לא מוסברת לאחותה הבוגרת, היא בת למשפחה אשר הולכת ומסתבכת. כאשר מגיע הרגע בו הרומן של אימה, זמרת הג'אז, נחשף בפני אביה איש העסקים הממורמר, האם מחליטה בתוקף לעזוב יחד עם בלייק ואחותה המרדנית והבוטה, אביגיל. בלייק אמנם לא מראה שום סימני התנגדות מאחר והיא תומכת באמה, אך אביגיל מרגישה כאילו עולמה חרב.

הן עוזבות את ביתן הקודם שבאטלנטיק סיטי אל האפר איסט סייד של מנהטן, שם יתגוררו יחד עם הסוכן של אימה, שהוא, במקרה, גם המאהב שלה, שאביגיל לא סובלת, והיא לא מנסה להפגין נימוס יתר או סימפטיה כלפי אף אחד מבני ביתה.

כשמתחילים הלימודים, בלייק בטוחה שהעניינים הולכים ונרגעים, ושסוף-כל-סוף שלווה תשטוף את ביתם.

אך הלא צפוי מתרחש. אביגיל נעלמת.

אני אכן שיניתי קצת התקציר, אני מקווה שזה בסדר. התעניינתם? מוזמנים לקרוא כאן מתחת ולראות על מה באמת מדובר (:

(הכתיבה שלי בסיפור הזה היא שונה מאוד... שלא לדבר על זה שהסיפור הוא מנקודת מבט בזמן הווה)

*אה, ואגב, אני לא הודעתי רק לאלה שביקשו להיות בקבועים, הודעתי בכללי לכל מי שהביע התעניינות בסיפור עצמו, אז אם אתם לא רוצים שאני אודיע לכם או שפשוט זו הייתה אי הבנה או משהו, רק תגידו, אל תתביישו, אני יודעת שזה יכול להיות מעצבן כשמודיעים לך על דברים כאלה כל הזמן (;

פרק 1 – תלויה באוויר

  אני לא מאוד מחבבת את המשפחה שלי. זה לא שאני לא-לא אוהבת אותם, אני פשוט לא יכולה להגיד שאני מתגאה בהם לעתים קרובות. זה לא שאני עוזבת את השולחן באמצע ארוחות משפחתיות. זה לא שאני טורקת את הדלתות בבכי, או צורחת על בני משפחתי כמו אחת שמשוגעת על כל הראש. זה לא שאני שונאת אותם, ורוצה משפחה אחרת. אני לא דכאונית. הדבר היחידי שאי-פעם רציתי, היה את הכוח לתקן אותם, רק קצת. רק בכדי שאוכל מדי פעם לעורר בהם זיק של אושר. אבל שלא שיהיו יותר נורמאלים ממה שהם. זה לא שהם חריגים, אבל משפחות מושלמות מבחילות אותי. צבועות לחלוטין.

  "סאם. אני לא יכולה להשאר כאן יותר." קולה של אמא מהדהד שוב באוזניי, בתוך מוחי. מה שקרה אז. "סאם, אל תשתה את זה, תקשיב לי." אמא מושכת מאבא את בקבוק הוודקה אשר לכוד בין אצבעותיו. הפיה מתנתקת מפיו, והבקבוק עף הצידה, נשבר על הרצפה. הוודקה משפריצה לכל הכיוונים. אחת הטיפות עפה אל לחי. אני מוחה אותה בגב ידי שמקבלת ריח של וודקה, בעודי עומדת מאחורי קיר המסדרון המפריד בין המבואה לשירותים, למחסן התת קרקעי ולמדרגות לקומת חדרי השינה.

  אבא נוחר.

  "אנחנו צריכות לעזוב." אומרת אמה בהיסוס. אבא מפרפר בעפעפיו בחוסר הבנה.

  "למה שתעזבו?" רוגן אבא בהתנדנדות. אמא בולעת את רוקה ומשלבת את ידיה. היא מרכינה את ראשה.

  "זה בגלל המארק הזה?" רוכן אבא לכיוונה של אמא. היא נוסגת לאחור בבהלה, מכווצת את גבותיה בחשש.

  "תעני לי." פוקד אבא לפתע. הוא מכווץ את גבותיו, פניו קודרות. אמא לא עונה.

  "תעני לי!" מרים את קולו בשאגה ומטלטל את כתפיה. אמא מתנערת מזרועותיו ומתחילה להנהן במהירות, פורצת בבכי. אבא נוחת אל תוך הכורסא האדומה שלו, זו שגנב מהמשרד הקודם. הוא רוכן קדימה ומפיל את פניו בין כפות ידיו, משפשף את מצחו. הוא יושב שם זמן מה, בעוד אמא עומדת מולו, דמעות זולגות מעיניה והיא מושכת באפה. אף-פעם לא ראיתי את אמא בוכה. עוברות כמה דקות עד שהיא מפסיקה למשוך באפה והיא מוחה את דמעותיה עם אצבעותיה, הציפורניים הארוכות והאדומות מבריקות לאור הנברשות שלא שולמו במלואן.

  "זה לא רק-" אמא מתחילה להגיד, מסדירה את נשימתה.

  "כמה זמן אתם כבר מתראים?" קוטע אותה אבא.

  "סאם, הוא עובד איתי, אני רואה אותו כל יום." רוטנת אמא, מסיטה את מבטה לצדדים.

  "אני מצטער, אני אתקן את עצמי. כמה זמן אתם שוכבים?" אבא מפתיע אותה בשאלתו. אני משתנקת וצועדת צעד לאחור.

  "מ-מה?" אמא ממלמלת. "סאם, אנחנו לא-"

  "את לא צריכה, זה בסדר." אבא מגחך ומרים את מבטו. עיניו אחוזות טירוף. "אני אחסוך את זה ממך." הוא מהנהן באיטיות, אמא פוערת את פיה. כשהיא עושה את זה, אני יודעת שהיא מסכימה איתו. היא לא משקרת לו יותר. האמת יצאה לאור. אני ממצמצת בעיניי במהירות בבעתה. אמא. בוגדת. לוקח לי מספר שניות לעכל זאת.

  אבא מושך גם הוא באפו. אבל לא משיכה באף של בכי, אלא בכדי להפיג את השקט. להראות שהוא עדיין חושב על הנושא בקול. הוא פורם את שני כפתורי חולצת הפולו שלו, זו שהוא לבש רק בבית כי בתוך כותלי הבית אין מי שיגדיר עד כמה הוא מצליח לפי מחיר החליפה שלו.

  לפתע הוא קם בחפזון ומתקדם במהירות אל עבר אמא, כף ידו מורמת בהנפה ואצבעותיו מתוחות, הוא נועץ בה את עיניו הלוהטות בקדחתנות. הוא עומד להחטיף לה סטירת לחי מצלצלת.

  "סאם לא!" צרחה נפלטת מפיה של אמא. אני פולטת צווחה קטנה בליבי. אני מהססת אם לצאת לשם, אך ברגע שאבא מוריד את ידו בחזרה אל צד גופו בויתור, גם אני מוותרת, אף-על-פי שאני מבוהלת באותה מידה כמו אמא. אני מרגישה כאילו אם היה מחטיף לה סטירה, אולי גם אני הייתי מרגישה אותה.

  אמא מתנשמת במהירות ובחרדה.

  "ג'ורג'יה," נאנח אבא. הוא הוא מתקרב אליה באיטיות ופורש את ידיו לחיבוק. "אנחנו יכולים לתקן את זה."

  אמא נדה בראשה לשלילה במהירות וזזה באיטיות לאחור בהתאם. אבא בא אליה ומנסה לחבוק את ידיו סביבה, אך היא אוחזת בהן ומורידה אותן מעליה.

  "לא!" פוקדת מיד. "תתרחק ממני." מוסיפה בלחש.

  אבא מצר את שפתיו באכזבה, חרטה. "אני... אני אעשה מה שצריך. אני אקנה לך יותר בגדים. אני אשלם לאביגיל ובלייק על הסעה לתיכון. אני אוריד שעות עבודה ואקח אותך יותר..."

  אמא נושכת את שפתה. "לא, ל-לא. אני לא יכולה, זה לא עוזר. אתה השתנת." היא מהמהמת. פניו של אבא קודרות שוב. הוא הולך במהירות אל המטבח, אני יכולה לשמוע אותו פותח במהירות את כל הארונות.

  אמא מחכה כמה שניות. כאילו לא יודעת מה לעשות עם עצמה, אך אז היא שומעת כמה דברים עפים על הרצפה, נשברים.

  "חכה, סאם!" קוראת לעברו אמא ומיד נעלמת גם היא אל המטבח. "תפסיק, פשוט תפסיק." מפצירה בו, אך הוא ממשיך לפתוח ולטרוק ארונות בגניחות אכזבה, עד שרעש זגוגיות מתנגשות נשמע. "אל תשתה, בבקשה. אתה תרגיש עוד יותר נורא."

  אבא לא עונה. נשמע קול פקק שעם עף ופוגע ברצפה.

  "אתה מפלצת." היא גוערת בו. הוא לא מקשיב. אבא פותח בפזיזות בקבוק אלכוהול כלשהו ומתחיל ללגום ממנו. "לכי עם המארק המזוין שלך."

  אבא הוא שתיין. בבקרים לוגם בגנבה מבקבוק מרטיני או ויסקי, ובערבים של יום שישי שותה כמה כוסות של וודקה. לאמא לא אכפת. היא עובדת ומתאמנת בסטודיו על סולמות יחד עם הפסנתרן שלה, ובערבים נוסעת להופיע בבתי קפה, מסעדות, או בתי מלון.  

  אני שמחה שהם לא היו יותר מדי קרובים אחד לשני רוב הזמן. זה היה עלול להפוך לאנרדלמוסיה אחת גדולה, אילולא אמא הייתה כבר מגלה אכפתיות לכך שאבא מתנדנד לו כך בכל שעות היום. אילולא אבא היה מבין שזה מספר חודשים שאמא מנהלת רומן.

  הדבר שמפליא אותי ביותר, הוא שאני לא מופתעת מזה שמארק הוא זה ששוכב עם אמא שלי. שלא אכפת לי שהוא המאהב שלה. שאני בכל זאת בצד שלה.

  זרם קר של סלידה חולף לו בגופי, ואני מנסה להוציא את התמונה המצמררת של אמא ומארק מראשי. לעזאזל.

  אני עומדת זמן מה בלי מעש, שום מחשבה משמעותית חולפת בראשי, כאילו אני מענישה את מוחי על שחשבתי על דברים שכאלו. אבל המוח שלי לא יכול לתפקד מבלי שמחשבות או רגשות יבליחו בו, מבלי לחשוב על כלום. הלוואי שהחלק הלא רפלקסיבי של המוח שלי היה קטן יותר, כך שלא הייתי צריכה לחשוב כל הזמן. אצל כולם זה בערך עשרה אחוז, אבל אני חושבת שאצלי זה לפחות חמישים.

  תמונתו של אבא מתגבשת לה פתאום במוחי, והוא מפחיד אותי. אני כבר לא רוצה להיות ליידו יותר.

  אבא, עם הראש העגול וזיפי השיבה שלו, עם האף הגדול והנשרי שתמיד נוחר לכיוונך אם אתה עושה משהו לא נכון. אבא, עם העיניים הכחולות הקטנות והעגולות, שתמיד מכווצות בחשדנות, כאילו הוא לא סומך על אף אחד. אבא, שתמיד מסריח מאלכוהול או מסיגרים ולא מספר לנו כלום על העבודה שלו. עוד סיבה שאמא מתעבת אותו יותר ויותר. אני לא רוצה להיות ליידו כאשר הוא שתוי. הוא מעורר חלחלה. מבהיל. מסוחרר. מטריד. אני לא רוצה לראות כמה מגעיל הוא, כאשר הוא קם בבקרי יום שבת עם האנגובר מטלטל. אני לא רוצה להתמודד עם הכעסים שלו על העבודה ועל העובדים, העצבים אשר לא מספיק להוציא במהלך היום והוא שומר אותם במיוחד בשבילנו. אבא, ששוב שותה, יושב ורואה חדשות, מתעצבן בקול ובחזירות על המגישים שנראים כל-כך אופטימיים ומושלמים למרות כל הכתבות המזעזעות.

  אני כבר לא ליידו יותר, עכשיו אנחנו רחוקות ממנו.  

  אני מסיטה את מבטי לשמאל. אביגיל עומדת שם, לצידי, אף-על-פי שאני לא בטוחה עד כמה היא שמה לב לכך. אולי רגליה על הקרקע, אך ראשה נוסק מעלה אל העננים בפנטזיות שלא יתגשמו. היא מפלבלת בעיניה אל תקרת המעלית, עם הנורות המסנוורות, שולבת את ידיה ומתופפת ברגלה הימנית בחוסר-סבלנות. זה למעשה הצליל היחידי שמהדהד בין קירות המתכת של המעלית הזו, הרחבה להפליא. בשלב מסוים זה מתחיל להרגיז אותי.

  "משהו לא בסדר?" אני ממלמלת בתמיהה.

  אביגיל מנערת את ראשה ומיישרת את מבטה לכיווני. "משהו כאן נראה לך כן בסדר?" היא מסננת מבין שינייה. אני מרכינה את ראשי בנסיגה. מה שאני יודעת, זה שלאביגיל יש גוש בגרון שהיא לא תוכל להפטר ממנו. הוא תמיד יחנוק אותה שוב ושוב כאשר תזכר שפעם אמא ואבא אפילו היו יחד, ודמעות יעלו ויציפו את עיניה, למרות שהיא לא אוהבת שאנשים רואים אותה בוכה. היא תמחה אותם במהירות בכדי להסתיר אותם ותצרח עד כלות נשמתה, ואז תירגע. אבל היא לא תוכל להפטר מהגוש ההוא. מה שגורם לה להיות חסרת סבלנות יותר ויותר.

  אני עדיין בצד של אמא. ואני לא עונה. לפעמים באמת נמאס לי מההתחכמויות הציניות והעוקצניות שלה. לפעמים באמת נמאס לי מזה, עד כמה שאני סבלנית. לפעמים לסבלנות שלי אין הרבה מלאי במחסן לרגעים האלו, ובמקרי החירום האלו אני פשוט סותמת את הפה בכדי שלא אפלוט משהו שרק יחמיר את המצב.

  עוברות שתי דקות והמעלית מתייצבת במקומה ומפסיקה להשמיע רעשי חריקה. נשמע צלצול קצר וקול נשי, הבוקע מהרמקול המובנה שבפינה העליונה של המעלית, ומודיע, 'קומה עשרים ושבע'. דלתות המתכת המבריקות זזות לצדדים במהירות. אביגיל פונה לצאת במהירות מהמעלית, אני אחריה.

  על כתפי יש תיק זרוק בודד ובתוכו טלפון סלולרי, נגן מוזיקה, ארנק, טמפון, כרטיס נסיעות לאוטובוסים, מדריך לסאבווי של מנהטן שלקחתי מאחת התחנות, שפתון שקוף ומסקרה. אה, וגם המפתחות של הבית הקודם באטלנטיק סיטי. אמא הכריחה אותי לקחת אותם, למרות שאין שום סיכוי שאני אתקרב לשם יותר. אני לא רוצה לדעת איזה בנות אבא מכניס עכשיו לבית שכולו לרשותו. לא, אין סיבה שאני ארצה לראות אותו בכלל.

  לפתע, הדלת השחורה של דירה 107 נפתחת, ומאחוריה מופיע מארק, לבוש מכנסיים שחורים מחוייטים וחולצה לבנה מכופתרת. הוא משפשף את לסתו המרובעת, מרים את גבותיו השחורות העבותות ומחייך במחווה, קמטים מופיעים בזוויות שפתיו. הוא מזמין אותנו להכנס.

  אביגיל נעצרת במקומה ומסתובבת לכיווני. היא צועדת ומאיצה את קצב הליכתה, חולפת לצידי וממשיכה בכיוון המעלית.

  "אבּי חכי!" אני אוחזת במרפקה, אך היא מנערת את ידי ממנה בגניחה וממשיכה ללכת. אני מסתובבת לאחור ומתחילה ללכת אחריה במהירות. "אבי," אני קוראת אליה. היא לא מפגינה תשומת-לב כלפי. "אבי!" אני קוראת שוב.

  "תעזבי אותי!" היא נובחת אליי, לא טורחת לסובב את ראשה לכיווני. היא לוחצת על הכפתור להזמנת המעלית. הדלתות נפתחות מיד.

  "אבי, אל תכנסי."

  היא נכנסת, מסתובבת אליי ומשלבת ידיים.

  "אל תעשי את זה, בבקשה." אני פוקדת על באיטיות. עינייה המרדניות מתכווצות והיא נוהמת בחוסר סבלנות. היא לוחצת על כפתור קומת הקרקע.

  "אל-" אני דוחפת את גופי בין דלתות מעלית אשר עומדות להסגר. הדלתות נפתחות בחזרה, ואני מיד מוצאת את הכפתור שגורם להן להשאר כך, פתוחות. אצבעי נרתמת ללחוץ על הכפתור בכוח, ותלחץ כמה שצריך. אני לא אוכל לתת לה להתנהג בחוסר נימוס ליד מארק.  

  "מה לעזאזל את רוצה ממני?" נובחת אביגיל ופוערת את עינייה.

  "שתפסיקי להתנהג ככה כבר. את משגעת את כולנו, אבי." אני גוערת בה בטון סמכותי. ורגע אחרי אני מתחרטת, מייחלת שהייתי יכולה להחזיר את המילים האלו פנימה.

  אביגיל מגחכת בעייפות. היא מפרפרת בעפעפייה, מרימה את גבותייה בפליאה. "בלייק," היא מסננת. ואז היא מפילה את פניה אל תוך ידייה. היא לא בוכה. היא עושה את זה מתוך עצבים. אני רואה את זה.

  "תפסיקי את להתנהג ככה." רוטנת. "תחיי... ותני לי... למות..." מסננת בהתייגעות. "ובשקט." מוסיפה ומסתובבת עם גבה לכיווני, נשענת עם מרפקיה על הבארים שבצידי המעלית. אני יכולה לראות דרך המראה את השתקפות פניה חסרות התקווה. לעולם לא חשבתי שאביגיל כל-כך עגמומית כאשר רוצה. היא אמורה להיות זו שתמיד חזקה.

  עינייה האפורות, המוטיב היחידי שמעיד כי אנחנו אחיות, מתכווצות בעייפות. נוזל שחור דהוי זולג מצידי עיניה. התמרוק השחור שמרחה נוזל, אבל היא בוכה בלי דמעות. אני לא יכולה להאמין שאלו דמעות טהורות, עם הכמות המסחרית של האיפור השחור בו מכסה לחלוטין את זוג עיניה. היא מפילה ברפיון את התיק שלה על רצפת המעלית.

  "תצאי, בבקשה." מתחננת בשקט.

  "לא." אני מסרבת בתוקף, ממשיכה להחזיק את אצבעי על כפתור הפתיחה. היא מסתובבת אליי, כפות ידיה עדיין שעונות על הבארים. היא מסיטה קבוצות שיער בהירות מפניה.

  "תצאי כבר. תני לי לרדת למטה, רק לכמה דקות. אני צריכה לשאוף אוויר עד שאני אתעשט."

  בטח, רק לשאוף אוויר.

  "לא!" אני רוטנת בשקט. אביגיל לוקחת נשימה עמוקה, חזה מתרומם לפי כמות האוויר שנכנסת לריאותיה. היא בולעת את רוקה ומסתכלת מעבר לדלתות המעלית. עינייה בורקות. היא מטה את גופה אל עבר היציאה מן המעלית, מרימה את התיק בחזרה על כתפה ונוחרת באיטיות, "אוי נו, לכי תזדייני. את לא עוזרת לאף-אחד."

  אני כל-כך רוצה לענות. כל-כך. אבל אני מרגישה כאילו הלשון שלי נבלעת לאחור בבעתה, ואני בולעת את רוקי אך מנסה להראות כאילו אני מתעלמת, אולי בכדי להראות לה שאני לא ארד לרמה שלה.

  אני עוקבת אחריה בעיניי. היא צועדת בזריזות אל עבר דירה 107, בה עומד מארק חסר האונים, שעון עם ידיו על המשקוף. היא שולחת לו מבט עוין ועוברת לצידו, הודפת בצד גופה את כתפו בכוונה ונעלמת בתוך הדירה. הוא מסובב את מבטו אליי בחוסר הבנה, ואני מהנהנת לכיוונו באילוץ, מסמנת לו כי אבוא בעוד רגע.

  אני נזכרת כי אני לא צריכה יותר להחזיק את המעלית. אני מרפה את אצבעי המותשת מהכפתור, שאני חושבת שאיבדתי בה תחושה. אני מנערת אותה ומסתכלת אל עבר פינת המעלית, כאשר אובייקט מסויים תופס את עיני. קופסא עגולה לבנה.

  אני ניגשת אליו במהירות ומתכופפת בכדי להרים אותה, בוהה בה במשך כמה שניות ואז מתכוונת לקום, אך אני לא מספיקה לצאת, הדלתות כבר נסגרות. אני מתייצבת על רגליי ועטה אל עבר לוח הלחצנים, לוחצת בטירוף על קומה 27. אך המעלית לא מגיבה, ורעשי חריקה מתחילים להשמע. אני מביטה מטה ורואה כי לחצן קומת הקרקע זוהר באדום, ואני גונחת בעצבים. "חרא."

  אני מתיישבת על רצפת המעלית ליד התיק בחוסר סבלנות, אוחזת בקופסא הלבנה בין אצבעותיי. ואז אני מחכה.

  תוך שתי דקות המעלית נעצרת בחריקה, והקול הנשי מהרמקול המובנה מודיע, 'קומה שתיים-עשרה'. הדלת נפתחת ואדם נמהר לבוש חליפה שחורה נכנס במהירות אל המעלית. אני קמה במהירות ממקומי במבוכה ודוחפת את הקופסא הלבנה אל תיקי, מציצה לעברו בגנבה. הוא מסתכל עליי בסלידה, כאילו לא מבין מאיפה באתי ומה מעשיי כאן, או שאני פשוט לא ראויה להיות במגדל מפואר שכזה במנהטן. אני מסובבת את מבטי אל המראה ומשלבת את ידיי באי-נוחות. שיערי החום הכהה, הקשור בגומיה שחורה מאחורי גבי, לא מונע מקבוצות שיער קטנות וחומות להסתנן החוצה ולהסתיר את פניי. אני מסיטה אותן ומעבירה אותן מאחורי אוזניי. הגבות שלי נראות מבולגנות, אז אני מעבירה את האצבע שלי עליהן בגנבה. עיניי התכולות נראות קטנות מדי, כדרך קבע. שפתיי הצרות יבשות, אך אין לי זמן למרוח שפתון בנוכחות אדם זר ועשיר שלא מחבב את העניין שמישהי כמוני מסתובבת במגדל הזה.

  למרבה מזלי, המעלית מגיעה ליעד במהירות האפשרית. אני נאנחת בהקלה, כנראה יותר מדי בקול רם. האדם בחליפה שעומד בפינה השנייה של המעלית (ואני די בטוחה שהוא בהה בי כל הדרך מטה, מטריד) ממהר לצאת ממנה, כאילו היה בטוח שאני עומדת לנשוך אותו אם היינו תקועים יותר מדי זמן יחד במעלית הסגורה הזו.

  אני נוחרת בבוז כאשר נעלם מזווית עיני, ויוצאת מהמעלית. ואז אני נזכרת שאני אמורה לחזור למעלה. אבל אני מוותרת. אם כבר ירדתי כשלושים קומות, אני צריכה לקחת מנוחה קלה.

  אני מביטה סביב מבואת הזכוכית. אני מחפשת אחר מקום ישיבה, ומבחינה במעין ספסל ארוך ורך עם משענות מברזל ליד דלפק הקבלה בגוון עץ מייפל. מספיק טוב בשבילי. אני פוסעת אל עבר הספסל בצבע הכחול המבריק ומתיישבת עליו באנחה, מניחה את תיקי לצד רגליי, בוהה סביב. ניתן לראות את כל הרחוב אפילו מכאן, דרך חלונות הזכוכית העצומים האלו. אנשים רבים חולפים במהירות, אז אני לא מספיקה לבחון אף אחד מהם, חוץ מהעובדה שכולם נראים כל-כך יפים וקרירים, לבושים במיטב מחלצותיהם אפילו בשביל לצאת לקנות משהו בחנות (טוב, בכל זאת החנויות כאן הן בטח חנויות מעצבים) כל אחד לעצמו, כאילו חי בבועה משלו, לא מסתכל סביב, מתרכז במטרה מבלי להתייחס לעוברים ושבים.

  אני מטה את ראשי מטה בהתבוננות אל פנים תיקי, ומבחינה שוב בקופסא העגולה הלבנה שלא הפסקתי לאבחן קודם. אני מוציאה אותה, ומיד מספיקה לזהות לשם מה היא. 

  תרופות. על קופסת התרופות הגלילית יש פתק דבוק, מקושקש בטוש שחור פרמננטי, כאילו מי שלקח את התרופות האלו או קיבל אותן לא רצה שידעו מהן בכלל. אני מטה לאחור את הקופסא. כתוב מתחת 'אביגיל.פ', זה של אביגיל.

  אני ממצמצת בעייפות וזורקת את הקופסא חזרה אל תוך התיק, שמא יחשבו הסובבים במבואה שאני זו שלוקחת את התרופות. וגם אני לא רוצה להעסיק שוב את הראש במסקנות מיידיות.

  אני רובצת זמן מה בהתייגעות על הספסל. אני חושבת שאני אפילו נמנמתי לכמה דקות. או שלא. זה לא משנה. העיקר שהעברתי זמן עם ראש ריק יחסית.

  ואז אמא נכנסת בדלת הכניסה, מברכת את השומר בנימוס מאולץ. אני מנופפת לה, והיא מבחינה בי. היא נגשת אליי במהירות, מגפי העקב שלה מקישים בחדות על רצפת השיש בצבע קרם.

  "בלייק חומד, מה את עושה כאן?" היא קוראת בפליאה, מחייכת בשפתיה מרוחות הליפסטיק האדום, זה שמשתמשת בו כאשר היא יוצאת לפגישות. היא לבושה במעיל שחור וגדול, שמתחת לו מסתתרת שמלת בז' צמודה ומושכת. היא כנראה הייתה בהופעת צהריים, או משהו בכיוון.

  "הסתבכתי עם המעלית." אני ממלמלת באדישות. לא שלאמא יותר מדי אכפת ברגע זה.

  "אוה, בלייקי. אני מצטערת, אלה הם אחד החסרונות של המגדלים האלו. עוד נלמד איך להשתמש בעיקר אני, הרי אני הכי גדולה של השליטה בלוחות כפתורים." היא מתנצלת במהירות, מחייכת בגיחוך ומנסה להצחיק אותי. חיוך מטומטם נפרש על פניי, ואני קמה ממקומי יחד עם שני התיקים.

  הנסיעה במעלית, כבר בפעם השלישית להיום, לא ארוכה מדי, ואנחנו נכנסות אחרי ככלות הכול לדירתו של מארק. דירתו המפוארת, חשוב לציין. הסלון מתהדר לו בשלוש ספות ארוכות בצבע חום, ובמרכז ניצב לו שולחן קפה מזכוכית מעוצבת. שלא לדבר על גודל הטלוויזיה, או על חפצי האומנות שתלויים על הקירות או ניצבים בפינות החדר. דרך שני חלונות גדולים בסלון ניתן לראות את כל שדרת לקסינגטון, ואת השמיים כמובן.

  אמא מנשקת את מארק על שפתיו. היא באמת לא מבינה שלנהוג כך עם מאהב ליד הבת שלה זה פשוט לא הולם. עד כמה שאני שמחה שאמא גאלה אותנו מלהיות עם אבא, זה מאוד, מאוד מוזר.

  הם לפתע מסתובבים אליי. מארק מעביר את ידו בעורפו במבוכה. על אמא נסוך מבט של השפלה.

  "אני מצטערת... בלייק." מתנצלת במלמול.

  אבל אני בורחת משם כל עוד נפשי בי.

המשימה הבאה שלי זה למצוא את אביגיל, כי חייבת להיות תשובה הגיונית לקופסת התרופות הזו. היא אולי נון-קומפורמיסטית קיצונית, אבל היא מעולם לא ירדה לרמה כזו.

  אני עולה במדרגות הזכוכית למסדרון החדרים הצחור. ישנם בערך שבעה חדרים. אחד למארק ולאמא, חמישה חדרי אורחים (בחיי שמארק עוד יכול לנהל כאן בית מלון) ששניים מהם, נכון לעכשיו, שייכים לי ולאביגיל, חדר עם כמה מכשירי כושר, המשרד הישן של מארק ואמבטיה משותפת, לאורחים בלבד.

  אני יודעת שאין סיכוי שאביגיל תהיה בחדר שלי (למרות שאני לא יכולה לקבוע שהוא שלי לחלוטין, מאחר ואנחנו מתגוררים פה רק במשך יומיים, כולל היום), אבל אני פותחת במהירות את הדלת של החדר המיועד לי, והוא ריק לחלוטין. חוץ מהארגזים עם החפצים שלי אשר מפוזרים סביב.

  אני סוגרת את הדלת וממשיכה לדלת הבאה. החדר של אביגיל. אני פותחת אותו, וגם הוא ריק, חוץ מהארגזים שלה. אני ממשיכה לדלת הכפולה, שהיא דלת החדר של מארק ואמא. אני מזיזה אותה קלות בכדי שלא ישמעו אותה מלמטה חורקת. היא ריקה, חוץ מהמיטה העצומה והמודרנית בגווני האפור, ומכמה ארגזים שנמצאים ליד חדר הארונות. אני מזיזה את הדלת חזרה בכדי שלא ייראה כאילו מישהו נגע בה.

  אני מסתכלת בשאר חדרי האורחים שכולם נראו דומים – בכל חדר מיטה לבנה, רהיטים לבנים, מצעים ובדים לבנים, הכול לבן. מה שכואב לי בעין.  

  האמבטיה המשותפת נמצאת בקצה המסדרון. אני הולכת לכיוונה ולא מופתעת לגלות שהדלת סגורה. אני נוקשת שלוש פעמים על הדלת הלבנה, אך אין קול ואין עונה. אני מזיזה את הידית, שדווקא מועילה בטובה לנוע, וכתגובה הדלת נפתחת. אביגיל יושבת עם גבה אליי, לבושה, בתוך האמבט, התיק שלה זרוק ליד שפת אמבט החרסינה. לפחות היא לא מילאה אותו במים. היא חובקת את רגליה, ראשה קבור בין ברכייה.

  "אבי?" אני שואלת בשקט.

  אביגיל מרימה את ראשה ומסובבת אותו באיטיות אליי. "אה, את."

  "כן." אני מתיישבת על דרגש לבן עם ריפוד מפואר מול האמבטיה.

  "את יודעת שזה לא מנומס להתפרץ ככה לאמצע אמבטיה?" רוטנת חרישית.

  "באתי להביא לך משהו ששכחת במעלית." אני עונה באדישות. היא מושיטה את ידה בלי להסתובב אליי, מנסה למשש באוויר את מה שאני אמורה להביא לה. אני דוחפת את הקופסא בין אצבעותיה, וכשהיא חשה בחפץ הנתון, היא מלפפת בחוזקה את אצבעותיה סביב הקופסא, דוחפת אותה בחזרה אל תוך התיק.

  "חיטטת לי בתיק." קובעת.

  "לא, אביגיל, לא נגעתי בתיק המטומטם. מצאתי את זה במעלית-"

  "אוי נו, את חיטטת לי בתיק, בלייק. ממתי נתתי לך רשות להסתכל לי בחפצים ולקחת מהם?!" גוערת אביגיל וקמה מתוך האמבטיה. אני נסוגה לאחור בבהלה, אבל בטעות פולטת, "אבי, את לוקחת תרופות?"

  אביגיל משתתקת. היא יוצאת מתוך האמבטיה ומסתובבת אליי, ואני קמה מהדרגש בבעתה וצועדת לאחור.

  "זה לא עניינך."

  "למה זה מקושקש בכלל? יש לך מרשם לדבר הזה?" אני ממשיכה.

  "זה לא עניין רציני." היא רוטנת בשקט.

  אני קוטעת אותה, "זה בגלל אמא ומארק?"

  היא לא עונה. היא פורצת בבכי.

  היא אמורה להיות זו שתמיד חזקה. לא משנה מה יקרה, גם ברגעי משבר. היא לא תנסה להראות כמה היא חלשה, או תסתתר בשקט באיזו פינה חשוכה, היא לא צריכה לחכות שישימו לב שהיא במצוקה. היא תצרח, תאבד את שפיותה. היא צריכה תשומת לב, שיתקנו במיידיות כל מה שתבקש, למרות שיש דברים שאי אפשר לתקן. וזה לא משנה בכמה מערכות יחסים טובות זה יעלה לה. הכול רק בכדי שתהיה מרוצה. ואם לא, היא תאבד את עשתונותיה.

  "צאי מכאן." היא מתקרבת אליי והולמת אותי לאחור, אל עבר הדלת.

  "לא! אבי, זה כן עניין רציני-" אני מתלוננת במחאה. ואז היא הודפת אותי לאחור וטורקת את הדלת, נועלת אותה הפעם. אני דופקת כמה פעמים באיפוק, קוראת לאביגיל באיטיות, אך היא לא עונה.

  כמה מזל שהמציאו את חור המנעול. אני רוכנת על ברכיי ומציצה דרכו.   

  היא מסתובבת בחדר כאילו היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא מתיישבת על הדרגש, עדיין אוחזת בקופסה העגולה והלבנה עם התרופות, מביטה בה בייאוש. היא זורקת אותה אל הרצפה ברוגז, פניה נופלות אל ידיה בחרטה. היא דוחפת את אצבעותיה בין שיערות ראשה ומושכת בהן. היא מוחה את דמעותיה ומפסיקה לייבב, כאילו היא לא נותנת לעצמה להרגיש חלשה.

  היא לא נותנת לעצמה לפרוק את המטען הרגשי. כאילו היא מרגישה שמישהו צופה בה, משגיח עליה שלא תעשה משהו לא ראוי. מחזיק אותה תלויה באוויר. אולי זאת היא שעדיין מתכחשת לנקודת התורפה שלה. אולי היא יודעת שאני מצוטטת לה ברגע זה והיא רק מנסה להגיד לי בכך ללכת. אולי זה בכלל מישהו אחר.

(home - edward sharpe & the magnetic zeros)

מקווה שנהניתם, אני יודעת שהפרק הראשון יצא די פסימי ואדיש כזה... סה"כ 5 עמודי וורד, זה נראה לי אורך בסדר.

אבל מקווה שהיה נחמד, כי אני נהניתי לכתוב אותו (:

אם אתם רואים שאני מכפילה מילים או עושה המון משפטים קצרים או עושה המון תוספות כמו "וש-" ואפילו כותבת מילה ומיד אחריה עושה נקודה, או פה ושם דוחפת סלנג או מילה גסה, זה רק בגלל שככה הדמות חושבת. אם יש טעויות יותר רציניות או שמשהו פשוט הפריע לכם, מזומנים להעיר ולבקר בשמחה

 אם שמתם לב לטעות "קותלי הבית" תיקנתי אותה מיד להגייה הנכונה - "כותלי הבית" בתקווה שעוד לא הספקתם לראות.. טעות נוראית.

אה, ו... בקשה אחת קטנה. אם קראתם, בבקשה ממכם, תנו לדעת מה חשבתם! (:

מילי, כותבת הסיפור