מוקדש לשרוווווני הייייייפה 3>

לאחר כמה זמן סלחתי לרועי וחזרנו להיות ידידים טובים. הרגשות שלי אליו קצת נעלמו או יותר נכון הודחקו.

יום אחד היה משהו משונה בכיתה, המורה לספרות שלי - חן, קראה לי שאגש אליה בסוף השיעור. מה כבר עשיתי?! אני הכי טובה בשיעורים שלה! אני כל הזמן קוראת בספר בו אנו לומדים. אני משתתפת, מכינה שיעורי בית. מה היא רוצה ממני?!

אז בסופו של דבר הגיע סופו של השיעור, ניגשתי לחן.

״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי אותה מופתעת

״לא מתוקה, נהפוך הוא. בגלל שאת מקריאה ממש יפה ואני האחראית של הטקסים השנה אני רוצה שתקריאי בטקס יום הזיכרון״ אמרה בחיוך

״אממ.. אני לא בטוחה שיהיה לי זמן. אני אחשוב על זה ואודיע לך מה החלטתי״ אמרתי מבולבלת

״אין בעיה מתוקה, יש לך זמן.. אבל באמת אשמח שתשתתפי. את מקריאה מאוד יפה ועמוק״ חייכה והלכה

וואו, מה קרה האן עכשיו?! זה היה אמיתי? אמרו שאני מקריאה יפה ועמוק. טוב.. נחשוב על זה אחר כך.

יצאתי לכולם לספסל, ישבנו, דיברנו, וצחקנו.

רועי בא והתיישב ליידי.

״היי, מה קורה?״ שאל

״נחמד כזה, ואיתך?״ חייכתי

״הכל מעולה״ אמר
"אתה לא מבין מה המורה לספרות ביקשה ממני" אמרתי
"מה? שלא התנהגת יפה בשיעור אז שתישארי שעה היום?" גיחך
"מה ניראה לך?! היא ביקשה שאני ישתתף בטקס יום הזיכרון ויקריא!" התלהבתי
"את?! את בטוחה שלא דמיינת?!" צחק עלי
"אל תצחק עלי. אני ילדה כישרונית.. ואני באמת יודעת להקריא יפה ועמוק" אמרתי בציניות למרות שיש בזה משהו נכון.

"לכי על זה" אמר בחיוך רחב
"להקריא מול כל בית הספר? לא ניראה לי" השבתי
"את הולכת וזהו! תתגברי על הפחד במה שלך!" קבע
"יש מצב" עניתי

יומיים לאחר מכן, היה שיעור ספרות. בתחילת השיעור ניגשתי לחן ואמרתי:
"אני מעוניינת להשתתף בטקס של יום הזיכרון"
"אני שמחה, ויופי שאמרת עכשיו למה בדיוק יש היום חזרות אחרי ההפסקה" אמרה בחיוך
"על חשבון השיעורים?" שאלתי מופתעת
"כן, לא נורא. תפסידי קצת. לא יקרה כלום" השיבה

חזרתי למקומי והשיעור עבר מהר. כך גם ההפסקה..
הלכתי לאולם בו אנו נעשה חזרות.

חיכיתי וראיתי שעוד קצת ילדים באים.. לא ממש מהשכבה שלי, חוץ מאחת שאני בכלל לא בקשר איתה.
לפתע נכנס הילד הכי חתיך שראיתי בעולם!