לפעמים אני רוצה למות לא רק בגלל שרע לי.. אולי בגלל שזה נראה לי.. נעים.

פתאום אני מוצאת את עצמי אובססיבית אלייך, לא מפסיקה לחשוב עלייך וגם אתה לא עלי וזה מה שמדהים.. שזה הדדי.

זה הכי תמים שיש, לשבת איתך בים ולא לחשוב על דבר, רק אני ואתה והעולם? לא חשוב כרגע.

הלוואי ולא הייתי צריכה לחשוב על הזמן..על ההורים.. הלוואי והייתי שקטה, שהכל היה זורם ופשוט יותר אבל זה לא כך.

אילו רק יכולתי לגור לבדי, להיות חופשיה.. לעוף לשחקים.. לבא אלייך מתי שארצה וכשיבא לי סתם לשבת בים לעשות מדיטאציה בלי שאף אחד יפריע לי או ישאל איפה אני.

אנשים מתעסקים בעבודות, בלשרוד ושוכחים שיש גם אותם כאן, שהם צריכים את השקט שלהם.. כן זה עצוב שלפעמים כולם פשוט שוכחים מעצמם.

אני לא רוצה לשכוח את עצמי ולהתעמק בבגרויות ובלאגנים זה לא מעניין אותי, אני רוצה לאהוב אני רוצה להיות חופשיה.

אני רוצה להתגייס ולברוח מהמקום הזה, אני כ''כ חנוקה פה, אני בטוחה שכ''כ הרבה פעמים אני לא אחזור הבייתה.. פשוט אשן אצל מישהו אחרי הבסיס.

ולמה? כי חנוק לי פה.. אני פשוט לבד כאן, וסוף סוף יש לי הזדמנות לברוח.. אז למה לא?..

יהיה בסדר