1980 ומשהו
כשהייתי ילד אבא נתן לי שיר במתנה....זה היה יום שישי כזה, כשאבא חזר מהעבודה עם שני דיסקים באמתחתו....הייתי חטטן וסקרן ותמיד בדקתי את השקיות שנכנסו בפתח הדלת....לאחר כמה רגעים של רשרושי צלופן הבית התמלא בצלילים ישנים ובקול בס ששר הללויה....
2009
אני והמשוקצת יחד. זה השיר שהיא הכי אוהבת. זה השיר שאני הכי אוהב. אי אפשר שלא להכתיר אותו כשיר שלנו.....
סוף 2009- המשוקצת ואני נפרדים. בגירושין היא לוקחת לי את השיר...אני כבר לא מסוגל לשמוע אותו.
2011
השעה עכשיו היא 5 ועוד 19 דקות. במשטרה אמרו לי שזה היום האחרון בו לעירייה מותר לאסוף זבל לפני שש בבוקר.....הלילה זה כבר לא יעזור ואת שעות השניה האבודות אני מתעקש שלא לבזבז על שיטוט סרק....כזה אני - פרודוקטיבי תמיד.
הייתי השבוע בבודפשט, הונגריה, למשך שבוע פחות יום. הרגשתי חו"ל אפילו שהיה ממש קצר. מעללי בטיול ירשמו בפוסט אחר, בפוסט הזה אתרכז במחשבה שחלפה בי ברגע הכי יפה בטיול מבחינתי. זה רגע שקט כזה, אחרי שאתה שותה מלא, ואוכל מלא וישן מלא ומתקלח שעתיים באמבטיה של מים רותחים, מן רגע של היטהרות, של עצירה, של מנוחה כשאתה גם ככה עירני, כאשר כל מה שאתה צריך זה להמשיך את השקט הנעים הזה לעוד כמה דקות....
ירדתי לרחוב לבוש טוב, היה קריר בחוץ אז התלבשתי טוב ויפה. הבניינים האלה שנותנים לך את ההרגשה והפרופורציה הנכונה, הרחובות השקטים על אף שהם במרכזה של העיר ממקמים אותך באופן מיידי בזמן ובמקום ובפרופורציה הנכונה- איכשהו אי אפשר להתעלם מהיופי שלהם ולעבור סתם ככהלסדר היום...כמה שאני אוהב את אירופה.....שמתי את האייפוד בכיס היעודי במעיל, העפתי מבט מרוצה בסניקרס שלי, האוזניות כבר באוזניים וקדימה....
בין הכיכרות, הגנים, הבניינים, האורות הצהובים והחמים האלה, החלונות עם הוילונות הלבנים והאורות הרכים...אני נמצא עם עצמי ועם אירופה ועם ההסטוריה ועם הארכיטקטורה ועם השלווה הזו וגם הזיכרון והקונוטציות השואתיות......הכל נמצא שם ביני לבין אבני הבניינים האלה....ושירים מתחלפים לי בצורה רנדומאלית (גאוני) ומשיר לשיר אני עף למעלה...נהנה מההרגשה שאני מוגן בתוך המעיל ושרק 2 ס"מ מפרידים ביני לבין הקור שבחוץ (למרות שמזג האויר היה לא רע בכלל)......עד שלפתע זה קרה....אותו קול בס מזיז את העצמות הזעירות שיש לי באזניים ומרעיד את עור התוף.....הללויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
