אולי משהו טוב יצא מכל החרא הזה? לימדתי את עצמי לבכות יפה. רומנטי כזה, חמוד. עיניים שמבטאות כאב, שפתיים רועדות והכל.
רק חבל שזה לא נפסק.
אני אפילו לא עצובה, יותר כמו מבולבלת, מפחדת. כל כך מפחדת.
כי הסיוט הכי גדול שלי התגשם. פתחתי את עצמי, נתתי לו לראות הכל, בניגוד מוחלט לפעם הקודמת, באתי ואמרתי לו שרע לי. ומה יצא לי מזה- בדיוק מה שחשבתי. הוא הלך. לא שאני מאשימה אותו, כן? אם רק הייתה לי את האפשרות ללכת, לעזוב את כל הכאב ושיגעון. אני לא יודעת מי מאיתנו גרם לי לחשוב שזה באמת יכול להיות אחרת, שבאמת יש מישהו אי שם שמבין מה קורה לי, או לפחות מנסה להבין.
אבל הוא לא, בכלל בכלל לא ואני יודעת שבדיוק בגלל זה טוב שנפרדנו, מצד שני.. מה עכשיו?
אני אעבור את זה, זה לא שיש לי ברירה, אני פשוט מתה מפחד מהמחיר שאני אאלץ לשלם. פעם קודמת יצאתי מחוזקת מאוד ואז נשברתי. הלוואי שזו תהיה אותה פרידה, אבל אין לזה סיכוי. אני כל כך לא אותו דבר, אין לי אותם חברים, אין לי את אותו חוזק, אין לי את התמיכה של אמא שלי. יכול להיות שכל זה לטובה. אני ממש ממש מקווה. אולי זאת הזדמנות מעולה לבחון את ה"התחזקות" החדשה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
