מישהו רוצה להגיד לי מתי נהייתי שוברת לבבות, זו שהורסת ומשאירה כל דבר מאחור, העיקר לזכות ב"happily ever after" שלה?
אני יודעת שהרבה בנות היו רוצות את התואר הזה, אבל אני לא שלמה איתו. אני לא רוצה להיות זו שבחורים עורגים אחריה, מהסיבה הפשוטה שזה קורע את הלב. לא שלו, אלא שלי, ושל כל הסביבה.
אז סבבה, עברתי מהר מאחד לשני לשלישי. לא להתבכיין, אבל זו אף פעם לא הייתה הכוונה. נפלו לחיקי הזדמנויות מרובות ומדהימות, ולמה לי לא לנצל אותן? כנראה שלמדתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת מתי זה ריבאונד ומתי כנה. ולא הסתכלתי אחורה.
ולמה אני משאירה את שביל ההרס הזה בכל מקום שאני מבקרת בו? מה כל כך מיוחד בי שאי אפשר להתגבר עליי, גם אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה בנות אחרות (ולמה לעזעזל לא קלטתם את זה בזמן)?
אז האגו שלי בשמיים עכשיו, אחרי אקס אחד שמספר לכל החברות שלי איך הוא שבור בגללי וכמה שהוא אוהב אותי, אקס שני שמבטא בגלוי כמה הוא מתחרט ומקנא, וחייל חתיך אחד, שבינתיים מראה בי עניין מכובד מאוד.
ואני שואלת, למה? למה מגיע לי כל הטוב הזה? באמת שמעניין אותי מה עשיתי ששווה כל כך הרבה אהבה. אני יודעת ששילמתי את חובי בכל הנוגע לדיכאון וזמנים קשים. אבל עדיין, אני לא רואה את עצמי מעל אף אחד אחר, ובינתיים היקום שם אותי קצת מעל האנשים שאני הכי אוהבת, ולא טוב לי שם, בא לי לרדת למטה. לחברות שעוד לא זכו לקמצוץ ממה שאני קיבלתי, ומגיע להם כל כך הרבה.
אני יודעת כמה זה חצוף להתלונן על מצב מדהים שכזה
אבל הפחד תוקף אותי, הפחד והצדק, וזה בשלב כלשהו התחיל להראות לי כמו בדיחה חולנית שאני מרכזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
