כמה מגוחך זה שבדיוק ברגע שויתרנו, זה הרגע שהכל בא.
זה תמיד תמיד תמיד ככה. למה?
למה אנחנו צריכים לאבד תקווה בשביל שהיא תבוא?
מה הטעם באופטימיות? מה הטעם בלהיות חזקים? בלהילחם?
למה אין בי את היצר הזה שמאפשר לי לוותר על הכל עוד לפני שזה התחיל, ולמה אני צריכה להתבאס?
מה אני אמורה לעשות עכשיו? לתת לכל החיים שלי להתפרק מול עיניי, לחייך ולהגיד, "איזה יופי"?
תלמדי לשחרר, לוותר, לשקוע.
פחח. כאילו שזה לא מה שעשיתי כל החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
