פתאום אני קולטת את גודל המהפך שעברתי השנה. הייתי אומרת 180 מעלות, אבל המידה הזאת נראת לי קטנה מדי. איכשהו הצלחתי לעבור חיים שלמים. להיות בן אדם מסוים, בן 17, די מגובש מרוב הבחינות, ויום למחרת פשוט.. לא. פשוט נהייתי מישהו אחר. זה מזעזע. זה מפחיד רצח. אני מניחה שבמקום כלשהו אני מבינה שהתהליך הזה היה הכרחי, ואדיר ומחזק, אבל איך אפשר לצפות שאני לא אשבר, והרבה? אף פעם לא הייתי אחת שנרתעת מחוויות קשות, מאתגרות, מלחיצות, וכו'. בעיקר נפשית, כי אני יודעת ששם טמון החוזק שלי. אבל מתישהו הגבול חייב להימתח. בסך הכל, אני רק בן אדם. ואני רק בת 18, אני לא רוצה להכיר את ההרגשה של נוסטלגיה, לגעגועים למשהו שבאמת אין, וגם אין דרך להחזיר אותו. אני לא רוצה לחוות midlife crisis בתקופה שאמורה להיות מהיפות והחופשיות בחיים שלי. אני יודעת שאני רגישה, ושאני נורא קשובה לעצמי. טוב לי עם זה, בסה"כ.
אבל באמת באמת שאני מותשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
