מה אני אעשה, מפתיע אותי לפעמים. מפתיע שאת כל כך מכירה אותי, אבל גם כל כך כל כך לא. אין לך מושג על כל כך הרבה דברים בי, שאני מתעניין בהם, שהשכלתי לדבר עליהם וללמוד עליהם ומהם. אבל בעצם זה לא מפתיע אותי. על כל השעות שדיברנו בטלפון וגם בפנים זאת היית בעיקר את שדיברת. על עצמך ועל מה שסביבך וכמה שככה ועל כמה שככה. אני שרה ורוקדת ומייצגת ולומדת את זה ואת זה וחשוב לי להצליח בזה כי שמעתי שזה טוב ואין אלוהים ולמדתי את זה לפניך כן, כי זה תחרות בנינו וכמובן שאני לוקחת אותך אפילו בלי להתאמץ, הרי כל הטוב שביך זאת אני שיצרתי וטיפחתי, הכול בזכותי.
גם כשרציתי לדבר אז או שקטעת אותי ב"עכשיו אני מדברת" או שפשוט התחלת לשיר. התעלמת ממה שהיה לי לומר המון המון פעמים ילדה, וגם אם נתת לדבר המעטת בערכיהם, בזלזול או בחוסר עניין מסוים.
תגידי למה צריך לשבת ולהקדיש ימים שלמים כדי לשמוע אותך מדברת ומדברת ומדברת רק על עצמך, בנושאים שממש לא מעניינים אותי, ולרוב אני אפילו חולק על דעתך, מה שכמובן מתפתח לריב כי אין מצב שאת טועה. אפילו שאני מסכים איתך "מאיפה אתה יודע שזה ככה? בחיים שלי לא שמעתי אותך מדבר על זה..." וכמובן שלא שמעת, כי גם אם אי פעם דיברתי לא היית קשובה. מעט הזמן שכן יצא לי לדבר היה כשהיית עסוקה בדברים אחרים ובהית בדברים שהסיחו את דעתך.
כשאת מבקשת את הדעה שלי, אני שותק. שותק כי נשאב ממני הכוח לדבר. אני מגמגם בלחש ומנסה להתחמק במשהו פשוט, אבל הראש שלי מלא במחשבות מורכבות ועמוסות בתוכן. כי כשאת מבקשת את הדעה שלי, מדובר בשיחה רגשית שקשה להגדיר תחושות בה.
אני רק מבקש שלפעמים תהיי קשובה לי יותר. תהיי אדיבה יותר בצורת דיבור שלך ותוותרי על ההתנשאות. זה מרחיק אותי ממך שנות אור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
