נקודת מפנה

אוקיי, מצטערת על העיכוב, היה לי שבוע דיי עמוס...

דבר ראשון, תודה רבה רבה רבה על התגובות שלכן! אני ממש מעריכה את זה, אין לכן מושג אפילו כמה.

ודבר שני, אין אצלי רשימת קבועים! בשביל להתעדכן או שתגיבו,

או שתרשמו למנויים!

אוהבת המון!

פרק 3- סקרנות.

עמדתי מחוץ לתחנת המשטרה וכרכתי את זרועותיי זו בזו.

את הדרך חזרה הביתה הבטחתי לעצמי שאני אעבור בזהירות, ללא רשלנות או סיכונים מיותרים... לכן אחרי שיחה קצרה ולא מפורטת, או ליתר דיוק, כמעט חסרת תוכן עם השותפה שלי, גלוריה, סיכמנו שהיא תיסע לתחנת המשטרה ותאסוף אותי עם האופנוע שלה. לפחות בזמן הקרוב אני אשתדל להתרחק מרכבים...

ובכדי לא ליצור חשדות או לעורר סקרנות מיותרת, דאגתי לנקות את האיפור שנמרח על פניי ולאסוף את שיערי לכדור קטן ורופף. הבעיה היחידה שדיי התקשתי להסתיר הייתה שאני יחפה.

"וואו, מישהי בילתה הלילה כהוגן." גלוריה אמרה מיד אחרי שהסירה את הקסדה מראשה. "ואני חשבתי שהיית אצל אבא שלך." היא גיחכה.

התאמצתי לבלוע אנחה מזלזלת שעמדה לפרוץ מגרוני. לעזאזל, אם היא הייתה יודעת איזה לילה עבר עליי.... טוב, אני איידע אותה כשנגיע לדירה, לא היה לי חשק להתעכב עוד דקה בודדה במקום הזה.

"כן, טוב, באמת הייתי אצל אבא שלי."  אמרתי וצעדתי לכיוונה. תפסתי בקסדה שהיא הושיטה לי והלבשתי אותה בזהירות על ראשי.

"אהא." היא הנהנה בראשה, "מה שתגידי."

היא לחצה את רגלה על דוושת האופנוע ובמהירות היא נעה על הכביש, נוסעת לכיוון ביתנו.

-    -    -

"טוב, את מוכנה לספר לי איפה היית כל הלילה?" סוזן, השותפה השלישית לדירה, פרצה לחדר שלי במהירות, והביטה בי בבהלה שמהולה בסקרנות.

"לעזאזל!" מלמלתי והנחתי את ידי על בית החזה שלי, "הבהלת אותי!"

הידקתי את אחיזתי במגבת שעטפה את גופי, "הרגע יצאתי מהמקלחת, אני יכולה להתלבש בשקט?" שאלתי וגלגלתי את עיניי.

"אני רוצה לשמוע ה-כ-ל." היא אמרה ונופפה באצבע מולי, כאילו נוזפת בי.

הצמדתי את היד למצח שלי ונאנחתי בייאוש, "שיהיה, רק תני לי חמש דקות של שקט, כואב לי הראש." אמרתי בשקט וקולי נשמע עייף ואני מרשה לעצמי להגיד שאפילו קצת שבור.

"הכל בסדר איתך?" היא שאלה בהרמת גבה.

"חמש דקות." אמרתי ופרסתי את חמשת אצבעותיי, מציגה אותן מולה.

היא הנהנה בראשה פעם אחת ויצאה מהחדר.

התלבשתי בזריזות ויבשתי את שיערי במגבת שכיסתה את גופי קודם לכן. רק המחשבה שאצטרך לספר להן על מה שעבר עליי בלילה התישה אותי... אני לא אצליח להעביר להן את הפרטים ולנשום בין לבין, אפילו לא למצמץ לפני שהן ירעיפו עליי מטר של שאלות סקרניות. לא. זה לא יהיה אפשרי.

סוזן וגלוריה ישבו על הכורסאות הלבנות שהוצבו בסלון, ובחנו כל צעד שעשיתי במורד המדרגות. "אוקיי, איך הוא נראה?" סוזן שאלה.

"אני מקווה שזה לא אד שוב!" גלוריה נכנסה בין דבריה.

"את חושבת? אד? לא יכול להיות, היא לא תחזור אליו יותר, הם גמרו את הסיפור כבר..." סוזן הרהרה והביטה בגלוריה מופתעת.

"רגע, לא היית עם אד, נכון?" היא המשיכה לפטפט.

"תקשיבו לי רגע." אמרתי בשקט והתיישבתי בספה הגדולה מול שתיהן.

שתי זוגות עיניים תלו בי מבטים מלאי שאלות.

"לא הייתי אצל אד," אמרתי והסטתי את מבטי לרגע לכיוון אחר.

"אז אצל מי?" גלוריה שאלה.

"אצל אף אחד. כלומר..." כחכחתי בגרוני והאצבעות שלי אוטומטית נצמדו וטיילו על ידי האחרת. "טוב, " אמרתי, מנסה לארגן בראשי את המשפטים ומנגינת צלצול הטלפון קטע אותי. יש אלוהים!

"הו, את לא רצינית!!!" סוזן הסקרנית מלמלה.

נעמדתי על רגליי במהירות וצעדתי לכיוון מכשיר הטלפון שתלוי על הקיר. הרמתי את השפורפרת והצמדתי אותה לאוזני.

"הלו?" עניתי.

"סמנת'ה?" קול גברי נשמע מבעד למכשיר.

"כן?"

"היי מתוקה, זה דוד ארל." פתאום זיהיתי את הקול החם והאוהב, זה שהזכיר כל כך את קולו של אבא.

"היי, מה שלומך?" עניתי במתיקות.

"הכל טוב סאם, מה קורה איתך?"

"גם." עניתי וחיוך קטן התפרש על שפתיי.

"זה הוא! זה הגבר שהיא הייתה איתו!" סוזן פלטה בהתלהבות.

גלגלתי את עיניי, "את לא רצינית." לחשתי אליה בזמן שהצמדתי את ידי על החלק התחתון של השפורפרת.

"היי, סאם," קולו של ארל החזיר אותי לשיחה.

"כן?"

"דיברתי עם אבא, הוא אמר שהוא סיפר לך על אמא שלך. הכוונה, הביולוגית." הוא כחכח בגרונו במבוכה.

"הוא דיבר איתי על זה." אישרתי את דבריו.

"הבנתי גם שהוא לא נידב יותר מידי מידע עליה." הוא ציין.

"נכון."

"הוא יכעס עליי, אבל מגיע לך לדעת. את תוכלי להיפגש בקרוב?" דוד ארל שאל ויכולתי לשמוע שהוא מצפה למפגש לא פחות ממני.

"כמובן!" אמרתי בהתרגשות, "מתי שתוכל."

"מחר, בצהריים?" הוא שאל.

"כן, מעולה, ניפגש בקפה הישן." אמרתי נלהבת. קצת פרטים על אמא שלי, מידע כלשהו עליה, הרי אבא לא באמת היה מספר לי, לפחות לא בקרוב.

"טוב, נתראה. ביי סאם." הוא סיים את השיחה והחזרתי את השפורפרת למקומה.

כשסובבתי את גופי לכיוון הבנות, הבחנתי בהבעות המתפלאות שהתפרשו בעיניהן.

"זה ממש לא מה שאתן חושבות." אמרתי והרגשתי מחנק בגרוני, "באמת."

התיישבתי מולן, ואחרי כמה דקות של ברבורים מצידן הסקרן הצלחתי להשתיק אותן ולספר להן מה התרחש במהלך הלילה.

"אוי ואבוי, זה נורא," גלוריה הביטה בי במבט מרחם וכואב, היא קמה על רגליה ובמהירות התיישבה לצידי, מניחה את ידה על כתפי וכך גם את ראשה. "לעזאזל, שאני אתפוס את החרא הקטן הזה..." היא מלמלה בהבנה.

"כל כך מצטערת שהצקתי עם העניין של הבחור החדש." סוזן אמרה וכמו גלוריה עברה להתיישב לצידי.

"זה בסדר." אמרתי ומשכתי באפי, מוחקת במהירות דמעה שזלגה לה מבין עיניי. "הא, כן," גיחכתי, "שכחתי לספר... כשהייתי אצל פיטר אתמול, הוא סיפר לי שאני מאומצת."

"מה?!" סוזן וגלוריה המופתעות שאלו באותה השנייה והביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה, שתיהן עם פה פעור ומאחד עד עשר ברמת ההפתעה הייתי נותנת להן אחת-עשרה ואולי אפילו שתיים-עשרה.

"ברצינות? סאם, ברצינות?" סוזן ליטפה בעדינות את הברך שלי.

"דרך אגב, אם כבר מדברים על זה, אבא שלך יודע על מה שקרה אתמול בלילה?" גלוריה שאלה.

"לא... ובבקשה אל תספרו לו על זה כלום, הוא יתחרפן." ביקשתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. פיטר פשוט יאבד את העשתונות.

"ומחר אני נפגשת עם דוד ארל, הוא יספר לי קצת על אמא שלי." העברתי במהירות את הנושא, לפני שהן ינגנו על מצפוני ויכריחו אותי לספר לו.

"את רוצה שנבוא? אין לי בעיה לקחת חופשה מהעבודה." גלוריה אמרה ברגע שסיימתי את המשפט. משימת העברת הנושא הצליחה.

"לעזאזל!! לא הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה היום!!" נעמדתי על רגליי במהירות.

"תעזבי את זה עכשיו," סוזן אמרה ומשכה את ידי, מושיבה אותי בחזרה על הספה. "אני וגלוריה נדאג לזה, נבקש בשבילך כמה ימי חופשה, תתאוששי." היא דיברה בחיוך רך ואוהב.

"טוב." הסכמתי, "דרך אגב, צריך לדאוג לשמור על הבית סגור ונעול, התיק שלי... הכל נשאר אצלו במכונית." אמרתי ובלעתי רוק בקשיחות.

"בסדר, בסדר, תעלי לנוח, מותק. נסדר הכל." גלוריה אמרה ונעמדה על רגליה.

הנהנתי בראשי וצעדתי במהירות מהסלון עד המדרגות, ועליתי במהירות לחדרי. ברגע שנכנסתי אליו, התמוטטתי על המיטה בתשישות. כל שריר בגופי פעם מתחת לעורי, כל גופי היה עייף מהלילה הארוך שעבר עליי.

אט אט עיניי נעצמו בכבדות ונרדמתי, שרויה בשינה עמוקה.

למחרת התעוררתי בצהרי היום. הרגשתי טוב הרבה יותר מאתמול. למרות השינה העמוקה מאוד שישנתי, חשתי בכל מקרה את הסדקים הכואבים שנחרטו בי, האדם שהתחבא מאחורי המסכה הצליח לגרום לשלוות הנפש שלי להתנדף. אומנם הרגשתי קצת יותר קלילה מאתמול, אבל בכל זאת... משהו השתנה... הביטחון ששום דבר כזה לא יקרה לי פשוט נעלם כלא היה.

התלבשתי בזריזות והתארגנתי לקראת הפגישה עם הדוד ארל, היה כל כך קשה לא לספור את הדקות.

גלוריה הסיעה אותי לבית הקפה הישן, ואחרי שהגענו אליו היא אמרה כמה מילים מעודדות והבטיחה שאם יקרה משהו, בשנייה שאתקשר היא תופיע מיד ולא תתעכב. הודיתי לה ונכנסתי לבית הקפה. דוד ארל כבר ישב שם, הוא הרים את מבטו לכיווני והביט בי בחיוך אוהב.

התקדמתי לכיוון השולחן שהוא ישב בו והידיים שלי החלו לרעוד מההתרגשות ומהפחד שזרמו בי. האם יש סיכוי שאגלה מי היא אמא שלי?

מה אתן אומרות? :)

דרך אגב יש לבלוג כבר 12 מנויות! :)