נקודת מפנה

היי

בקצרה: סיפור חדש.

 השקעתי ממש ברעיון ובכתיבת הפרק, מקווה שתאהבו!

 פרק 1: מזל רע.

"אני מה?!"  שאלתי מבולבלת.

"אני יודע, זה מפתיע," הוא הביט בי בעיניו הגדולות והכהות במבט מרחם. "מצטער שרק עכשיו אני מספר לך את זה."

"מפתיע זה לא. תמיד היה לי מוזר שאתה אפרו- אמריקאי, אבא." אמרתי ולא ידעתי אם זה הזמן להתבדח.

"זה לא הזמן." הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי.

"אני... אני באמת לא יודעת מה להגיד." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי. "מאומצת." חזרתי אחרי אבי וגיחכתי, מתקשה לעכל.  "זה לא... מה עם ההורים שלי, אמא שלי?" מלמלתי, לא יודעת מאיזו שאלה להתחיל.

"אמא שלך." אבא שלי גיחך. הוא נאנח ועיסה את רקותיו, ואז התיישב מולי בשולחן האוכל. "אמא שלך הייתה מכורה לכל סוג אפשרי של סמים. הייתי חייב לקחת אותך." אבא אמר והביט בי בעיניי הפחם שלו. בלעתי רוק בקשיחות, "ומה איתה עכשיו?" שאלתי, "יש ביני לבינך קשר דם בכלל?" לא הצלחתי לשלוט בפה שלי. ההפתעה הייתה גדולה מידי, והמשמעות של המילה "הפתעה" פתאום התעצמה פי 10 אחרי ששמעתי את הבשורה מאבי.

"לגבי השאלה הראשונה, אין לי מושג," הוא אמר והניח את מרפקיו על השולחן והשעין את ראשו על שתי כפות ידיו. "ולגבי השאלה השנייה... מרג'ורי, אישתי, כלומר, אמא שלך... כלומר, האמא המאמצת שלך... היא הייתה דודה של האמא הביולוגית שלך."

"אוקיי." אמרתי מגמגמת וניסיתי לבלוע את גולת הרוק שהתמקמה במרכז גרוני. העיניים שלי החלו להרגיש מעט רטובות מהרגיל.

" לא, ילדה, אל תבכי." אבא אמר והרכין את גופו לכיווני. הוא הניח את כף ידו הגדולה על ראשי. "אני לא." אמרתי בקשיחות ומצמצתי במהירות.

"אני מצטער שאני מספר לך את זה רק עכשיו." אבא המשיך והתיישב בחזרה על הכיסא. "לא ידעתי איך לספר לך את זה לפני. עכשיו את בת 22, אני מרגיש שאת בוגרת מספיק כדי לשאת את זה." אבא אמר והעביר את ידו בליטוף בשיערו. הנהנתי בהבנה.

"ומה הכוונה שלך במה שאמרת מקודם?" שאלתי ומשכתי באפי. "מה אמרתי מקודם?"

"שהיית חייב לקחת אותי. מה זאת אומרת לקחת אותי?" הבטתי בו מבולבלת, והעיניים שלי התרוצצו וניסו ללכוד את מבטו שטייל בין שתי עיניי. "זה סיפור ארוך." הוא אמר ונשען על הכיסא שלו. "אבא." קראתי בטון נוזף. "זה לא הזמן, סאם, זה באמת לא הזמן." הוא אמר בביטחון. "אני מתכוון לזה." הוא אמר אחרי שנעצתי בו את המבט הכי מאיים שלי.

"לעזאזל." פלטתי בכעס. "אני אספר לך, רק לא היום." הוא אמר והניח את כף ידו על שלי.

"זה בסדר." אמרתי בטון רך יותר וקצה אחד של שפתיי התעקל כלפיי מעלה. "אני ממילא צריכה לזוז." אמרתי וטפחתי בעזרת היד הפנויה שלי על ידו של אבא.

"בסדר ילדה, את לא כועסת?" אבא שאל. "לא, לא." אמרתי בחיוך מנחם. "הכל בסדר, אבא." אמרתי ונעמדתי על רגליי. הוא תלה בי מבט מלא תקווה. "אני נשבעת שאני לא כועסת." אמרתי והוא נעמד על רגליו מיד אחריי. התקדמנו לכיוון הדלת שהייתה רחוקה בכמה מטרים מפינת האוכל שישבנו בה.  "ביי, ילדה." הוא אמר ונישק את המצח שלי. "ביי אבא." אמרתי בחיוך והתקדמתי לכיוון הרכב שלי. יצאתי משער הבית, וצעדתי בזהירות על נעלי העקב השחורות שנעלתי. הוצאתי במהירות מהתיק את המפתחות ובזהירות פתחתי את דלת הרכב שלי.

התיישבתי במושב הנהג וסגרתי את דלת הרכב בעדינות. הנחתי את התיק שלי על המושב שלידי וכל השיחה עם אבא שלי פתאום החלה לחלחל במוחי, ולבסוף קלטתי את המילים הכואבות שהוא אמר לי, בלית ברירה.

דמעות החלו להציף את עיניי במהירות, ובתוך כמה שניות הן שטפו את לחיי בלי להתעכב יותר מידי. אני מאומצת... פיטר הוא לא אבא שלי, מרג'ורי לא הייתה אמא שלי...

חבטתי בהגה, מתוסכלת יותר מכל הפעמים שהייתי בחיי.

השענתי את הזרועות שלי על ההגה ואת פניי הרטובות מדמעות הנחתי על כפות ידיי.

איך זה הגיוני? יש דמיון בין המראה שלי לשל מרג'ורי, העיניים הירוקות שלי כמעט זהות לשלה. אומנם אני לא דומה לפיטר... אוקיי, אני בכלל לא דומה לפיטר, אבל תמיד האמנתי שהוא אבא שלי.

אחרי אולי רבע שעה של בכי, הצלחתי לשלוט בדמעות הבוגדניות שלי ולמנוע מהן להמשיך לרדת. התנעתי את הרכב והעדפתי לא להגיע הביתה כרגע ולשמוע את שתי השותפות הסקרניות שלי מציפות אותי בשאלות כשהבעות הפנים שלהן מבוהלות לנוכח העיניים האדומות מבכי שלי. אוי, אני כבר יכולה לדמיין את זה...

ברגעים כאלה הדבר היחידי שינחם אותי זה קצת זמן לעצמי עם פצצת קלוריות מתקתקת ששמה גלידת עוגיות.

נסעתי לכיוון הגלידרייה הכי טובה בעיר בתקווה שהיא עוד פתוחה, והדבר היחידי שעבר לי בראש בזמן הנסיעה זאת המחשבה על אמא שלי. לעזאזל, מה את חושבת לעצמך שאת עושה סמים כשיש לך ילדה קטנה?

באיזה גיל בכלל הייתי שפיטר לקח אותי ממנה? למה לא זכרתי את כל זה?

לא שמתי לב וכבר הגעתי לגלידרייה. חניתי את הרכב מול דלת הכניסה, ויצאתי בזהירות ממנו. התקדמתי לכיוון החנות, והמלצרית בדיוק הפכה את השלט שהוצמד לדלת מ"פתוח" ל-"סגור."

נקשתי בעדינות על דלת הזכוכית, "היי?" הבטתי בה במבט מתחנן. היא הביטה בי בהתנצלות, "מצטערת, סגור."

"רק גביע אחד?" שאלתי בחיוך קטן. "מצטערת." היא אמרה והפנתה לי את גבה. אחרי כמה שניות היא נעלמה בצללי החנות החשוכה. "לעזאזל." נאנחתי והשענתי את ראשי על הזכוכית העבה של הדלת. "אין לי מזל היום..." מלמלתי מיואשת ופניתי בחזרה לכיוון הרכב שלי.

התיישבתי במושב הנהג והתנעתי את הרכב בעדינות. "לעזאזל." חבטתי בהגה פעם אחת אחרי כמה ניסיונות כושלים של התנעה.

"צריכה עזרה?" קול נמוך ומחוספס נשמע ממש קרוב אליי. קפצתי במקומי ופלטתי אנחה מבוהלת. הבטתי במראה שתלויה על גג הרכב, ובמושבים האחוריים ישב מישהו.

צעקתי מהבהלה, אבל במהירות לא רגילה הבן אדם שמאחורי נצמד לגב הכיסא שלי והצמיד את כף היד שלו לשפתיי. "שקט." הוא דרש. התנשפתי מבוהלת והרגשתי את החזה שלי מתנפח בכל פעם שאני נושמת. ניסיתי לצעוק אבל היד שלו השתיקה אותי, וגרמה לצעקה שלי להישמע הרבה יותר שקטה ממש שהתכוונתי שתהיה, כמעט חרישית.

"עוד צליל אחד ואני נשבע לך שאני משסף לך את הגרון."  הוא אמר בטון רגוע והצמיד סכין קרה לגרון שלי. ניסיתי להביט שוב במראה שתלויה על גג הרכב, בניסיון להביט בפנים שלו, אבל הדבר היחידי שעיניי נחשפו לו אלו פנים שנראו לי מטושטשות באשמת הדמעות שעלו במעלה עיניי.

מכונית אדומה עצרה בחניון סמוך ממש לרכב שלי. הבטתי בהם בתקווה שהם יביטו בי בחזרה. הרגשתי כאילו אני צועקת בתוך הראש שלי, התפילות והתחנונים שהם יראו אותי ואת הבן אדם שמאיים לשסף את גרוני עלו על שירטון בתוך מוחי, והרגשתי שהתחנונים כל כך חזקים שבעוד רגע אם לא אצליח להרגיע אותם אני אתחיל למלמל אותם בקול.

הסכין הקרה התרחקה מגרוני לאט. "אם תעשי תנועה אחת שתגרום להם להבחין בי, אני אבתר את כולכם ואלך מפה כאילו לא קרה כלום." הוא אמר באדישות שהבהילה אותי אפילו יותר. "הבנת?"

לא הצלחתי להוציא הגה מהפה שלי. "לא שמעתי." הוא דחק בי לענות. הנהנתי בראשי במהירות.  "ילדה טובה." הוא אמר ופתאום הוא נשמע לי קצת משועשע.

שני גברים יצאו מהרכב האדום וצחקו בקול, הם דיברו ביניהם ואחד חבט בשני ושוב שניהם פרצו בצחוק. הם אפילו לא הביטו לכיוון שלי, והחלו להתקדם לכיוון בית הקולנוע שהיה בקצה השני של הרחוב.

"עכשיו תתניעי את הרכב." הוא אמר ברוגע. עשיתי כדבריו והרכב החלוד שלי לא ציית לי והחליט להתעלם מהדרישה שלי להתניע.

"לא שמעת מה אמרתי?" הוא המשיך בטון הרגוע ביותר ששמעתי, ההפך מה שציפיתי לו. הוא שוב הצמיד את הסכין הכסופה והבוהקת לגרוני. ניסיתי להתניע שוב ושוב, אבל הרכב לא עשה כמבוקשי. "תתניעי!" הוא איבד את המזג הקר וכמעט שצעק.

"אני מנסה, אני מנסה." מלמלתי מבוהלת והדמעות לא איחרו להגיע. "כנראה לא מספיק טוב." הוא אמר בכעס והסכין התרחקה במהירות מגרוני. הוא נעמד על רגליו, אבל התכופף כדי לא להתנגש בגג הרכב, הוא קפץ מהמושב האחורי והתיישב לצידי. הוא רכן לכיווני וסובב את המפתח שהיה נעוץ בפתח ההנעה, ולהפתעתי ולמזלי הרע הרכב התניע בלי בעיות.

הסטתי את פניי לכיוונו, אבל שוב, במהירות כמעט לא הגיונית הוא תפס בפניי והפנה אותם לכיוון השמשה הקדמית של הרכב. "שלא תעיזי." הוא אמר והקול הרגוע שלו נעלם כלא היה, ופתאום טון כועס ונוזף צבע את קולו.

הוא יודע שאם אביט בפניו אני אדע לתאר אותו כשאגיש נגדו תלונה. "מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" שאלתי בקול רועד שניסיתי בכל כוחי להעלים.

"ממ... את יודעת, את יפה..." הוא אמר והעביר קצוות שיער ארוכה למאחורי אוזניי. נרתעתי מהמגע שלו בבהלה והזזתי את פניי במהירות ככה שהמגע בנינו ניתק.

עצמתי את עיניי לכמה שניות, וניסיתי לשאוב את הדמעות בחזרה אליהן. "מה את מציעה, להשכיר חדר בבית מלון או שפשוט נזדיין כאן?"

נו, נו, נו, אהבתן?