והשם הזה, של הבלוג- שם שאינני מסוגלת להעיד כי בחרתי- משום ו... הוא בחר בי? אולי לא, אבל הייתה בכך אותה מידת גורל ונכונות וצורך... שנדמה וטומן בחובו המשפט הזה, הקלישאה...
אז השם הזה, אותו שם שכרגע התחוור לי כי איננו גאוני או ייחודי כשנדמה לי כל השנים (שמספרן ככל הנראה איננו עולה על אחת, ובכל זאת.)- הלמעשה טיפוסי למדי בעולם הישרא- בכל זאת מייצג אותי בצורה מדוייקת להפליא, לפחות חלק ממני, ואת ההתיימרות הנוראה בה ניכונו אחרים להראות... ו...
אני אפסיק.
יש לי סיפור בגוף, וכמה אחרים שמתדפקים גם הם וממתנים למרחב להבשיל... ואיש מהם איננו עומד לקבל מעט נייר, שכן אני- מסתבר- פוחדת מוות ממחויבות. מצופה היה, לפחות על ידי ומעצמי, שאבין זאת בעודי טומנת את ראשי בכר כשדייב מספר כמה היה רוצה לנשוק לי ומסרבת להקשיב, הוא חושב שזה מביישנות ומחייך... או אולי בעצם בכל אחת אחרת מאותן התקריות שאינני רוצה לספר.... והזרימה הזו שמאיימת לשאוב בעודי מתחילה וכותבת, על סיפור שהתרחשיותיו אינן נעוצות במציאות ואינני יכולה לטעון ולהצטדק כי נכונות הן ויש תמיכה להעלאתן על המרקע... המוחשי... היכן שאחרים יכולים לעיין בהן.
אינני רוצה לעשות זאת, אך ייתכן שעל מנת לשוב ולהיסחף באותו נחל כבעבר, תחת התעקשותי המוסברת היטב להאחז בשוליו ולהימלט אל הגדה- יכול להיות.... ובכן... שאאלץ לעשות את צעדיי הראשונים בו כאן.
משוה בי מתמרד כנגד זה, שכן בדרך זו אעשיר קרקע לשיפוטיות שתנבע לא בהכרח ישירות מהיצירה אלא מהיכרותיכם המסויימת עמי... ו.... באמת כדאי שאחדול כעת. אני צריכה להמשיך לעשות קולות חמודים לדייב כדי להרגיש שאני לא לגמרי צמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תוהה למרחקים
