עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה, אני לא זוכרת אפילו כמה.. כמה חודשים.אבל זה חזרתי, ואני בסדר עם זה. האמת שהפעם זה היה יותר עמוק מהפעמים האחרות, ירד דם והכל.
הרבה לא מבינים למה, אבל זה לא משהו שקל להסביר. זה מין דחף כזה, מעוות, מסובב.
זה הכאב היחיד שאני שולטת בו. הוא תחושה כלשהי. הוא התקדמות. עשיתי משהו שיש לו משמעות היום. אולי אפילו התקדמתי כלפי הסוף.
רציתי להתאבד, יש לי המון כדורי שינה, מספיק זה בטוח. יש לי הפרעות שינה ויש לי המון משכחי כאבי בבית, זה אפילו לא יכאב.
אבל לא יכולתי. לא, לא בגלל שפתאום הבנתי כמה שהעולם הזה נפלא, או כמה שאני עוד צעירה ויפה וחרטות כאלה. סתם כי לא רציתי להעמיס על אמא שלי. כמה שעברתי איתה דברים, כמה שלפעמים היא הבנאדם שהיא מכאיב לי בעולם כולו, גם פיזית וגם נפשית, אני אוהבת אותה.
היא לא יכולה להתמודד עם זה, לא עכשיו. אח שלי פצוע, אני אחרי תאונה, סבא שלי גוסס מדלקת ריאות, הלחץ בעבודה, הריבים עם אבא שלי. ואם היא תתאבד גם? מי ידאג לאח שלי הקטן?
בקיצור כרגיל התחשבתי בכולם לפני עצמי. חוצמזה שאחר"כ דיברתי עם החבר האחרון שעוד נשאר לי. רבנו מוקדם יותר באותו ערב וזה מה שדחף אותי מעבר לקצה. אבל הוא הבטיח לי שהוא לא יוותר עלי, שהוא יעזור לי. ברגע שהוא הולך אני הולכת, ואני לא יודעת אם הוא יכול להתמודד איתי עוד הרבה זמן...
בהתחלה תכננתי לא לאכול היום, אבל בסוף אכלתי. הרבה. משמין. אני פשוט בהמה. אם הצוואר שלי לא היה פגוע הייתי חוזרת להגיע. כשאני אחלים אני אפסיק לאכול, ומה שאני אוכל אני אקיא. אני אחזור לעשות ספורט כל הזמן כמו פעם, עד שנכנסתי לכושר הכל הרוס עכשיו, עדין אפילו אסור לי לצאת מהבית שלא לדבר על לעשות ספורט.
אנשים התחילו להגיב לי, וזה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב, שלמישהי יש סבלנות לקרוא את מה שאני כותבת. לפחות ככה אני רוצה להאמין..
ברור לי שהם לא מבינים, אבל לפחות הם מנסים, שזה הרבה יותר ממה שרוב האנשים סביבי עושים.
בסוף ביקרו אותי אתמול כמה חברים, היה לי כיף. אבל הם באו רק כי הם הרגישו לא נעים. מילאתי את הראש של אחת מהם בכמה שאני עצובה לבד בבית וממש חשוב לי שיבואו לבקר וכמה שלאף אחד לא אכפת אז הם באו. אחת מהן כל הזמן שאלה מתי הולכים.
אני דלוקה על אחד מהם כבר כמה זמן, ממש שמחתי לראות אותו. ב-11 ראיתי שהוא ברילשיינשיפ עם עוד איזה מישהי, רזה כזו חמודה וצחקקנית. ידעתי, כל פעם זה קורה לי. אמרתי לעצמי, אל תתני לעצמך להתאהב שוב את יודעת שתפגעי. אבל השתכנעתי שאולי הפעם זה יעבוד.. מטומטמת, פשוט מטומטמת. אני מתנזרת. דיי עזבו את הלב שלי למה אתה בועטים בו כשהוא על הרצפה גם ככה?
הלכתי להתקלח, לנקות את הראש, את הנפש, את הגוף.. אני מקווה שיבואו אנשים שאכפת להם. אני מקווה שאני לא ארצה לחתוך שוב. אני מקווה שהכדורים בארון לא יראו לי כאלה מפתים. אני מקווה שהפה השמן שלי יפסיק לאכול כבר. אני מקווה שיהיה יותר טוב.
תנו לי למות בשקט..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
meaning less