החלטת לפתוח בלוג?מה את נערה בת 14 מתוסבכת?! כן.

לאחר שכתבתי פוסט על הסקרנות שלי לגבי טיוטות של אחרים, החלטתי לאזור אומץ ולפרסם את כל אותם "לא-מספיק-טובים" או הטובים מספיק אבל לא לעכשיו, או את אלה שפחדתי לומר בקול, או את אלה שסתם לא הספקתי לסיים ובסופו של דבר נשכחו.

אני לא אשקר, ישנו קול בראשי שצועק "לאאאאאא!", ישנם מספר קטעים שבאמת מפחידים אותי.

נשימה עמוקה.

23/5/12

00:06

בזמן האחרון אני שומעת שנהיה מין טרנד כזה, לומר שכשאהיה מבוגר אני אעבור לגור בחו"ל, כי שם, בטוח יותר טוב!

אין צורך אפילו לשאול את הנסיבות, זה ברור שהמדינה שלנו במגמת ירידה - הפשע ברחובות (ידיעה חדשותית על אונס לפחות אחת לשבוע, שלא נדבר בכלל על כמות הרציחות, ולחשוב שיכול להיות ואנחנו בכלל לא שומעים על כל אותם המקרים), השחיתות שבראש המדינה, יוקר המחייה, הקונפליקטים שממלאים את החברה שלנו.

יכול להיות שכל אלו הם באמת קריטריונים מוצדקים לעזיבת הארץ, אבל למה כשהספינה טובעת כולם נוטשים?

~נכנס לקטגוריית 'לא-מספיק-טוב~

המציאות החדשה

22/5/12

21:54

במציאות החדשה לאמא יש עבודה.

עכשיו הדאגות לגבי סוף החודש פחתו.

במציאות החדשה, לאמא יש גם פחות שעות שינה.

אבל עכשיו יש לה בהרבה יותר שעות עבודה.

~לא הספקתי לגמור אותו וכנראה שגם לא אגמור~

12/5/12

01:23

היא נכנסת לחדר בסערה "תראי מה הבאתי לך!"

ואז היא מזדעקת "מה זה?"

היד שלי מטפטפת בזמן שאני אוחזת בסכין מגואלת בדם.

הפעם החתול כבר לא עומד לצידי.

לא נפלתי בטיול.

לא נשרטתי.

וזו לא אלרגיה.

זה הדבר האמיתי.

"חתכת את עצמך?" היא שואלת בלשון חדה.

ניסיתי להעביר נושא "תאונת עבודה?"

מהחדר השני התינוק בוכה.

"נדבר על זה אחר כך"

ואז הלכתי לישון.

ישנתי יותר מ5 שעות.

ב4 היא מעירה אותי "תתלבשי, הולכים"

"מה, לאן?"

"לרופאה, קבעתי לך תור"

"למה?"

"תגלי כשנגיע".

לא היה תור לרופאה.

הדלת הייתה פתוחה ומיד נכנסנו.

בנחמדות היא מנסה לשאול "כן, מה יש?"

וללא אזהרות קודמות או הכנות אמא מטילה את הפצצה:

"הדר חותכת לעצמה את היד, היום זה קרה בפעם השלישית"

הרופאה קצת בהלם, היא מזועזעת.

"תראי לי את החתכים"

באגרסיביות היא מושכת את היד ומורידה את הצמידים.

מציגה לראווה את פצעי הנפש שהפכו פיזיים.

הרופאה פוסקת "זה לא עמוק, לא צריך מיון, אבל צריך פסיכולוג ואני חושבת שגם יותר פסיכולוג, את יודעת... "רופא""

"לא אני לא יודעת, לאיזה רופא את מתכוונת?"

"אני אגיד את זה בעדינות, פסיכולוג שמתעסק עם תרופות... נו, פסיכיאטר"

~פוסט של דברים שאני מפחדת לספר, מפחדת לומר בקול, אני חייבת לציין שמאז לא הייתי לא אצל פסיכולוג ולא אצל פסיכיאטר אבל מצד שני הרצון כבר לא התממש למעשים~

~~אני חייבת לציין שבמשך חצי שעה התלבטתי אם להעתיק אותו או לא, אבל בכל מקרה עשיתי את זה.~~

14/4/12

14:56

"גבר שאוהב אותי..."

אז מה את מיללת לו? לכי לגבר שאוהב אותך.

הפכת לשפחה בבית, תאכלי את הדייסה שבישלת.

הפסקת להביע דעה, על כל מילה שלו אמרת "אמן".

עשית לו סצנות קנאה על זה שהוא מסתכל לצדדים.

כבלת אותו עם החוסר ביטחון שלך, זו הסיבה שהוא מחפש לברוח.

זה קורה יותר מידי, את מתאהבת ומבטלת את עצמך עד כדי אפר.

את בעצם הופכת לסמרטוט.

מוציאים עלייך את כל הלכלוך, דורכים עלייך, משחירים אותך, ולך? אין לך מה להגיד על זה.

אומרת תודה ושותקת.

שלא תביני לא נכון, אני לא אומרת שזה מגיע לך.

כסמרטוט את מעולה! -מבשלת, מנקה, מטפלת בילדים ואפילו עובדת.

אבל כאישה... את נוראית.

במערכות יחסים שאת מנהלת אין בשום מובן "הדדיות".

הן מסתכמות בשולט-נשלט.

ונחשי איפה המקום שלך?

יפה מאוד, בנשלט.

אף אחד לא רוצה מערכת יחסים עם סמרטוט.

מצד אחד זה מאוד נוח, הרי, מי לא אוהב לגרבץ כל היום כשעושים לו הכל?

אבל מצד שני, אני מאמינה שאנשים מחפשים גם מעבר, לא רק מנקה אלא גם אשת שיחה.

האם אפשר לנהל איתך שיחה?

~כאלה שלא סיימתי, אולי גם כאלה שלא רציתי לסיים, פחדתי לומר את הדברים האלה בקול~

21/3/12

23:00

נמאס לי מתנ"ך.

נמאס לי ללמוד נושא שכל כך חורה לי, שאני כל כך לא מאמינה בו.

כרגע אני לומדת את ספר שמואל א' שמגולל את סיפורו של שמואל הנביא שמתבקש למצוא מלך לעם ישראל בלה בלה בלה יאדה יאדה יאדה, שאול מלך ישראל עכשיו! 

והוא מתבקש מאותו האלוהים - הרחום והחנון, ארך אפיים וגדל חסד, להשמיד את כל העם העמלקי - את הגברים, הנשים, והילדים, מהמלך ועד הפשוט שבעם וגם את כל רכושו - שזה אומר בעצם, הצאן והבקר שלו.

לאחר ששאול משמיד את כל העם, הוא נתקף בייסורי מצפון ומחליט שלא להרוג את אגג - מלך העמלקים וגם לא את בעלי החיים, הוא מתיר לעם לבזוז את רכושו של העם העמלקי ולהקריב קורבנות עם אותו הרכוש שנבזז.

~חסר טעם, לא מספיק טוב ועוד מהז'אנר~

20/11/2011

18:18

אתה פתאטי.

כן, זה בדיוק מה שאתה.

אתה מרגיש שאני מתרחקת, לא להוטה לדבר איתך, אומרים לך ש"זה הגיל", אתה יודע שלא.

~בעבר, דברים שפחדתי לומר, היום, כבר לא.~

11/9/2011

22:41

יום שני.

שיעור אנגלית ראשון.

נכנסת להקבצה א' 1 באנגלית (5 יח"ל),המורה אומרת שאני לא נמצאת ברשימה שלה.

נכנסת להקבצה א' 1-2 באנגלית (4-5 יח"ל),המורה אומרת שגם ברשימה שלה אני לא נמצאת.

נכנסת להקבצה א' 2 באנגלית (3-4 יח"ל) אני ברשימה.

הלם.זעזוע.שוק טוטאלי.

שובצתי ב4 יח"ל - זה לא יכול להיות,מבקשת לבדוק אם יש פה טעות,דורשת לחזור ל5 יחידות כי שם זה המקום שלי.

דורשת מבחנים,דורשת עבודות,רק לא להישאר ב4 יחידות!

הרי,איזו רופאה עשתה 4 יחידות באנגלית כשרוב אם לא כל המקצוע מתבסס על אנגלית?!

התעלמות מצד המורים.

~לא מספיק טוב וחיות אחרות, במבט לאחור זה מגוחך, מצד שני, עצוב לראות איך ירדה לי המוטיבציה בלימודים מאז ועד עכשיו~

10/09/2011

11:33

מאז שהייתי תינוקת דלקות ריאות היו מגיעות אלי כל שני וחמישי.

כל שני וחמישי אותו הסיפור מחדש - ביום ראשון (או רביעי) אפצ'י ראשון.

אמא כבר מבינה את הרמז ורצה איתי לרופאה שאומרת שזה ויראלי והכל בסדר.

והנה,כבר ביום למחרת אני עם דלקת ריאות "ויראלית" - חום,שיעול,כאבים - הכל מגיע יחד.

וככה קרה כל חורף מאז שהייתי תינוקת.

אבל,אמא החליטה שזה לא יכול להימשך ככה ולקחה אותי למומחה לריאות,שמהבדיקה הראשונה כבר הבין את הבעיה:שני ההורים מעשנים.

מיד הוא נזף בהם ואמר שזה לא יכול להימשך ככה,שתינוקת כל כך קטנה לא יכולה לעשן כל כך הרבה ואמנם הגוף שלהם שורד כי הם מבוגרים,

אבל הם לא יכולים לצפות מתינוקת לעשן קופסאת  סיגריות ביום ולהישאר בריאה.

~לא היה מספיק טוב~

6/9/2011

22:13

פוסט על פגיעה עצמית, הוא היה מאוד טריגרי, אפילו לי היה קשה לקרוא אותו, העדפתי שלא לפרסם, כבר לא מתוך הפחד, מתוך הידיעה שזה פוסט ממש לא קל.

אני נסגרת.

הגעתי בבוקר לבית ספר - עם שחור בעיניים,מכנס שחור,חולצה לבנה,דסקית על הצוואר ולמעלה מ30 צמידים על יד שמאל כדי להסתיר.

השאלה הראשונה שנשאלתי,עוד לפני שאנשים ידעו את השם שלי היא אם אני פריקית - עניתי שאני בן אדם.

הבנות בכיתה התחברו אלי,שאלו שאלות עלי,התיישבו לידי וסבבו אותי,המחנכת הגיעה לכיתה וחפרה,היא דיברה על משהו,אני לא יודעת על מה כי לא הקשבתי,דיברתי עם הילדה שהתיישבה לידי - היא הייתה חברותית כזאת,נחמדה וחייכנית - בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לפתוח את היום.

אבל מאז הכל רק נעשה גרוע יותר.

בהפסקה הרגשתי כמו רואה ואינה נראת - הייתי לבד,ניגשתי לאנשים,באמת שניסיתי להתחבר אבל הם לא זרמו,הם לא היו להוטים להכיר אותי.

אנשים חלפו על פני מבלי לומר מילה,הם דרכו עלי,הם דחפו אותי,הם היו עסוקים - בחברים שלהם,בעצמם.

הם לא היו צריכים גם אותי,הרי,הם ייסתדרו בלעדי - הבעיה היא שאני זו שצריכה אותם.

כל הדחייה הזו מצידם גורמת לי להיסגר,אני לא מרגישה בנוח איתם,אני לא מרגישה שאני באמת רוצה להתחבר איתם כי הם שונים ממני.

אני לא רוצה להדביק תוויות,באמת שלא,

~לא הספקתי לסיים~