לאכול.
גם כשאת ממש שבעה, גם כשהאוכל כבר לא טעים.
יש לזה שם, אכילה רגשית.
אחוזת דיבוק את הולכת ומחפשת אוכל, מתוק, מלוח, העיקר משהו בפה.
ואת אוכלת פי כמה וכמה ממה שאת צריכה, ופתאום גדלה לה כרס קטנה-גדולה, והכורסא נוחה יותר מאשר הים, ועדיף להיחנק בבית מאשר לנשום אוויר צח.
אז את שמנה עכשיו ואכפת לך, אבל רק לפעמים, ברוב הזמן את מתרצת "הרגע אכלתי, הבטן נפוחה", תגידי לי את - יש רגע שאת לא אוכלת בו?
אולי עדיף שתיחנקי.
למה את כמהה כל כך לבלתי אפשרי, למה את כזאת מטומטמת.
אז את לא יודעת לבשל ולאפות, עוגה עשירית שאת הורסת, חדלי.
אז אין לך אבא, מה הביג פאקינג דיל?
אז כנראה שלא תגורי איפה שאת רוצה לגור בשנה הבאה, את כבר רגילה לזה, מה הבעיה?
אז קצת הרסת לעצמך את העתיד, גם קופאיות צריך!
אז קצת עלית במשקל בסביבות ה7 ק"ג.
אז קצת יש לך חלומות על לוויה, ובמקרה היא הלוויה שלך, מעטים האנשים שזוכים לראות איך תראה הלוויה שלהם!
אז קצת לא היו בה אנשים בכלל, אלא רק קבר עם פרח, מה כבר קרה? את בעצמך חושבת שלוויות זה דבר צבוע!
ואת אולי גם על איזה מסלול של הרס עצמי,
אבל הכל בסדר.
את תתעוררי מחר בבוקר ותמשיכי לעשות את הכלום שאת עושה בד"כ
ותמשיכי לשנוא את עצמך בדיוק באותה מידה.
ואולי מידי פעם גם יהיו רגעים שתאהבי את עצמך, הם מעטים אבל קיימים.
ואסור לי לבכות, ומותר, ומותר לי למות.
השיר הזה בכלל לא קשור לפוסט, השורה הזאת נתקעה לי בראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
