זה שיר שנכתב בכתב יד, עם עט על דף נייר, לחשוב שכמעט ושכחתי מה זה.
אם תשאלו אותי, הוא לא טוב, אפילו לא קרוב ליעדים שאני מציבה לעצמי, אני לא מרגישה שהצלחתי להעביר בצורה מספקת את הרגשות שלי, אבל אני מתגעגעת לתקופה שהייתי כותבת שירים, גם אם הם לא היו מושלמים, עדיין הייתי כותבת ומנסה, ומידי פעם, הייתי רואה שיפור.
בכל זאת החלטתי להעלות את השיר לפה, איבדתי יותר מידי שירים שכתבתי, אולי זה הסיפתח שלי והחזרה לכתיבה.
האמת, שאני קצת מעדיפה אותך מת.
לא פה ולא שם אלא עמוק בתוך האדמה
ללא סיכוי שתתעורר, ללא סיכוי שאתמכר
קצת קשה לחיות כשדמותך ניצבת בדימיון
שהרי זה מוגזם לצפות שתהפוך למציאות.
ואולי דווקא עדיף שזו לא מציאות
כי בדימיון ניצבת מין דמות-שלמות
ואולי אתה רחוק קצת מלהיות
אבא אמיתי שלוקח לגן חיות
אחד כזה שפה ליד ולא רק בתאוריה
מצד שני, זה עדיף על שקר של אופוריה.
יכול להיות שחבל לך שהפסדת אותי
והם כולם סביב צודקים
אבל גם אני הפסדתי את אבא שלי,
מה על זה הם אומרים?
ומה אם אתה לא כזה פספוס?
מה אם הכל זה בסך הכל תירוץ?
אולי יום אחד תבין שזה לא הם שאמרו
זה אתה שהוכחת שהם צדקו.
*הערה לעצמי:זה שזה במבנה של בתים ואולי גם קצת בחרוזים, לא הופך את זה לשיר ובמיוחד לא לאחד כזה שראוי לפרסום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
